פורסם ב-

תו אסור, תו מותר

מה קורה כשהמנגינה “מרגישה חופשי” לעשות כרצונה?

לאחרונה צפיתי בסרטון מעורר מחשבה עבורי כמורה לפסנתר, אבל אני בטוח שגם את התלמידים שבינינו זה יכול לעניין. לא רק בזכות הביצוע עוצר הנשימה ששומעים בו אלא גם בגלל הרעיון היפה (והנכון) שהוא מציג. במצבים מסויימים מוסיקה “עובדת” טוב יותר מאשר המילה המדוברת. מכיוון שאין הכרח שהיא תהיה מובנת על מנת שתהיה אפקטיבית. למרות שמוסיקאים רבים מסכימים שמוסיקה היא שפה, בפועל רק לעיתים רחוקות היא מקבלת את היחס ששפה צריכה לקבל.

לעיתים קרובות מלמדים אותנו שחייבים לעקוב אחר חוקים נוקשים והגדרות מילוניות על מנת ללמוד אותה ו”להרווח את הזכות” לבצע אותה. זו גישה שנקטו בו זה מאות בשנים והיא אכן גם הוכיחה הצלחה. אבל במקרים רבים, מסתבר שהיא לוקחת זמן ארוך של למידה מייגעת. האם תמיד כל השלבים הכרחיים?

אני זוכר את עצמי אי שם באמצע שנות השבעים כשפגשתי לראשונה מורה לפסנתר והתחלתי לקחת אצלה שיעורים. בכל פעם שבה הייתי טועה היא היתה מביטה בי במבט חמור סבר שכזה, לפעמים כעוס משהו. שיעורי פסנתר לא היה משהו אהוב במיוחד מבחינתי, לא חיכיתי להם, אפילו קצת פחדתי. אבל את המוסיקה עצמה, מה לעשות, אהבתי. ואתם יודעים מה, דוקא אהבתי חלק מהטעויות שלי ולפעמים זה גם הוביל אותי לאלתר לעצמי. בלי חוקים. לא כל מורה לפסנתר שהיה לי קידם את זה בברכה.  כשמלאו לי 9 עברנו דירה ופגשתי מורה לפסנתר מסוג אחר. שמה דבורה לבב. היא עודדה אותי לפתח את הביטוי היצירתי שלי וזה איפשר לי להיפתח ולבטא הרבה יותר בידיעה שזה “מותר”. אז גם הלחנתי והעליתי על הכתב את היצירה הראשונה שלי לפסנתר.

בין הליכה “לפי הספר” לבין לקיחת חופש

בילדותנו כשלראשונה למדנו לדבר היה מותר לעשות “טעויות” וככל שעשינו יותר טעויות, הורינו רק חייכו יותר ולא ממש כעסו. במוסיקה, כמו בכל שפה, יש חוקי “דקדוק” ו”תחביר” (שאני תמיד אוהב להקביל אותו למושג “הרמוניה” במוסיקה), ואל לנו לזלזל בהם.

בכל סגנון מוסיקלי הגישה יכולה להיות מעט שונה. במוסיקה קלאסית, אם רוצים לדעת לנגן את מה שהמלחין התכוון אליו חייבים לציית לחוקי התווים. יש מסגרת ברורה של הנחיות. ואני, כחלק מהשליחות שלי כמורה לפסנתר וכמורה בכלל, ערוך להדריך את התלמיד לעשות את זה. אבל יחד עם זה ל”איך”, ולרמת הגמישות יש בעיני המון משמעות. היא צריכה להיות נגזרת גם מהסגנוני המוסיקלי, וגם בהקשר הבין אישי הסובייקטיבי. ואם מדברים על ה”מותר והאסור” התלוי בסגנון בלבד, באילתור בג’אז החופש גדל בהרבה. כי הסגנון במהותו מזמין את המבצע להיות לחלוטין “שותף” ביצירה ברמת הלחן.  הוא מצופה להטביע את חותמו האישי יותר מאשר בכל סגנון אחר. אבל גם בתוך המוסיקה הקלאסית הקפדנית הגבולות אינם קבועים בכל התקופות. המבצע מביא משהו משלו אל הביצוע ולעיתים ה”משהו” הזה יכול להיות כה בולט עד כי היצירה עשויה להישמע כמעט כמו יצירה חדשה.

אז עד לאן אפשר לקחת את החופש? איפה בעצם עובר הגבול? איפה החופש “נגמר” ומתחילים החוקים? יש צלילים “לא נכונים”?  לא תמיד התשובה היא אחת. מוסיקה היא אמצעי תקשורת רב עוצמה, הגורם לנו לבכות, לצחוק, לחשוב ולשאול שאלות.

ויקטור ווטן, הוא מורה למוסיקה וביצוע נחשב לאחד מנגני הבס הגדולים בעולם. ווטן מזמין אותנו להתייחס לרכישת שפת המוסיקה, באותו אופן בו אנו מתייחסים לרכישת השפה הוורבלית הנרכשת בגיל הרך. הסרטון שלפנינו נוצר והופק בשיתוף עם המפיק ג’ורדן ריבס ופורסם ע”י TED-Ed

 

 

Video by TED-Ed: lessons Worth Sharing

 

 

שתפו: