פורסם ב-

סיפורו הטראגי של ילד פלא

ילד פלא

תחילת מסעו של ילד פלא

הפסנתרן אלכסיי סולטנוב נולד בטשקנט בשנת 1969 למשפחת מוסיקאים ומורים למוסיקה. אמו, נטליה פוגורלובה, היתה כנרת ואביו פייזול, היה צ’לן. כבר מגיל צעיר כונה “ילד פלא” כאשר כשרונו ניכר בו בצורה בולטת. בגיל 6 החל את לימודי הפסנתר שלו בטשקנט אצל המורה לפסנתר תמרה פופוביץ’. כעבור שנתיים, בגיל 8 כבר ביצע את הקונצ’רטו לפסנתר ברה מינור של מוצרט, ובעקבותיו גם קונצ’רטי נוספים.  משם המשיך בלימודיו אצל לב נאומוב בקונסרבטוריון של מוסקבה. בגיל 13 השתתף בתחרות בינלאומית למוסיקאים צעירים בפראג. במהלך שהותו של סולטנוב במוסקבה פגש לראשונה את דצ’ה אבלה, שהיתה בפגישתם הראשונה צ’לנית בת 16  והתאהב בה. בשנת 1991 נישאו השניים בטקסס.

מסע עולמי

סולטנוב זכה לפרסום הגדול הראשון שלו עם זכייתו בתחרות הפסנתר הבינלאומית  על שם ואןקלייבורן ב-11 ביוני, 1989, בהיותו בן 19. סולטנוב היה גם המתמודד הצעיר ביותר בתחרות אותה שנה. סולטנוב הפליא בוירטואוזיות הטכנית שלו ורמת הבשלות המוסיקלית שלו. מייד לאחר הזכיה הוזמן לתוכניות אירוח מובילות בארה”ב וזכה להערצה רבה. באוקטובר 1995 זכה אלכסיי הצעיר במקום השני בתחרות הפסנתרנים הבינלאומית ע”ש פרדריק שופן ובתואר “חביב הקהל”.

בשש השנים הבאות המשיך הפסנתרן לקצור הצלחות בקצב מסחרר מסביב לעולם. תחילה הופיע בקונצרטים ברחבי אוזבקיסטן, יוגוסלביה ואוקראינה, ולאחר מכן בארה”ב ובמדינות נוספות באירופה ובמזרח. במהלך מסע הקונצרטים העולמי הגדול שלו חבר לתזמורות גדולות כסולן, ביניהן תזמורת פילדלפיה, הפילהרמונית של רוצ’סטר, הפילהרמונית של יפן, תזמורת הקונצרטחבאו, הפילהרמונית המלכותית, הפילהרמונית של מוסקבה, הפילהרמונית של ורשה ותזמורות סימפוניות נוספות ורבות ברחבי העולם כולו.

ההחלטה שלא לוותר

בשנת 2001 לאחר מסע של הופעות חלה בשפעת. במהלך המחלה נפל עקב תחושת סחרחורת ונחבל בראשו. שבוע לאחר מכן פגש סולטנוב נוירולוג כאשר נוכח שהוא מתקשה לדבר. הבדיקות אליהן נשלח גילו קריש דם במוחו שגרם לאירוע מוחי. הרופאים שניתחו את הבדיקות איבחנו כי אותו ממצא אינו חדש והשפעתו באה לידי ביטוי רק כעת. תוך זמן קצר הועבר לחדר הניתוח. במהלך התקופה שלאחר הניתוח עבר סולטנוב תהליך שיקומי שבזכותו הצליח לנגן בידו הימנית בלבד. אשתו דצ’ה ליוותה אותו בתפקיד היד השמאלית. יחד החליטו להכין תוכניות לקונצרטים משותפים לשתי ידיים – איתם הופיעו בבתי אבות, בכנסיות ובבתי חולים. כל מי ששמע אותו בהופעותיו אותה העת הריע לו וקיבל השראה מהאומץ שלו להתעלות מעבר למגבלותיו ומהחלטתו לא לוותר לעצמו.

אך מחלתו של סולטנוב היתה עקשנית. בהיותו בן 35 ב-30 ביוני 2005 נפטר אלכסיי סולטנוב בשנתו לאחר מחלתו הממושכת. אני משתף איתכם את אחד הביצועים היפים ששמעתי אי פעם לקונצ’רטו השני של רחמנינוב.

מתוך הקונצ’רטו מס’ 2 של רחמנינוב – פרק ראשון – חלק ראשון

פורסם ב-

ניצוצות של גאונות

שרה גרייס

דייויד הלפגוט – סיפורו של פסנתרן מיוחד

יוני 2009. אני מקבל טלפון משני חברים טובים (שגם זכיתי להיות המורה שלהם) שמספרים לי בהתרגשות שעומד להגיע לארץ איש מיוחד במינו – דייויד הלפגוט.  דייויד הלפגוט הוא הפסנתרן (האמיתי!) של הסרט “ניצוצות” (1996) וחבריי רוצים להזמין אותי למופע שלו. נעניתי בשמחה.  הגענו למרכז ענב בתל אביב, האולם היה מלא עד אפס מקום. ישבנו בשורה הראשונה ממש מול הבמה. לאולם נכנס במחיאות כפיים איש שניתן היה להבחין מייד בתכונה מיוחדת מאד שלו. הוא הביט בקהל במבט קורן ומלא אהבה, ומשך כל הקונצרט, שבו ניגן ממיטב היצירות הרומנטיות היה בקשר עין עם הקהל. זה היה כאילו לא הסתפק רק בלנגן את המוסיקה עם האצבעות אלא ממש רצה לדבר אותה עם הקהל. הנגינה שלו היתה קולחת ומלאת אהבה. בסיום הקונצרט הקהל קם על רגליו והריע לו, ודייויד לא הסתפק רק במבטים וגם העניק חיבוק, לי, ולכל מעריץ שניגש אליו.

תחילתה של קריירה

דייוויד הלפגוט הוא פסנתרן אוסטרלי יהודי יליד מלבורן (1947) ובנם של ניצולי שואה. כבר משחר ילדותו נחשב הלפגוט ילד פלא מוסיקלי. בגיל עשר החל הלפגוט ללמוד בפרת’ אצל פרנק ארנט וזכה בתחרויות פסנתרנים צעירים. כשהגיע לגיל 14 קיבל הלפגוט מענק ללימודי מוזיקה בארצות הברית, אך אביו של דייויד הצעיר התנגד לנסיעה בגיל כה צעיר. בהיותו בן 17 החל ללמוד אצל המורה אליס קרארד (שהיתה תלמידתו של בלה ברטוק). בתקופת הלימודים איתה זכה בגמר תחרות ה-ABC האוסטרלית 6 פעמים. זמן קצר לאחר מכן זכה דייויד הלפגוט במלגת לימודים ב-” רויאל קולג’ ” בלונדון אצל הפסנתרן סריל סמית’.

בין אשפוז לבמות הקונצרטים

דייויד, ששאף לרצות את אביו שם לעצמו כמטרה לנגן את “היצירה הקשה ביותר שנכתבה לפסנתר”, כפי שכינה אותה אביו – הקונצ’רטו מס’ 3 של רחמנינוב. בתקופת הלימודים שלו התפתחו אצל דייויד הפרעות נפשיות סכיזואפקטיביות.בגיל 22 חזר לאוסטרליה והתחתן לראשונה עם קלר פפ, אשה מבוגרת ממנו ואם לארבעה ילדים אך הנישואים לא האריכו ימים.

התקוות הרבות שתולה בו אביו, הלחץ הרגשי והפיזי מצידו ותחושת החובה להצליח הביאו את דיוויד לשיא בתקופה זו. באותם ימים הגיע ליעד שהציב לעצמו זמן רב וניגן את היצירה הנכספת בקונצרט. בסיום הקונצרט התמוטט ומיד אושפז בבית חולים פסיכיאטרי בו אובחן רשמית כסובל מהפרעה סכיזואפקטיבית. הלפגוט החל טיפול פסיכיאטרי משולב של תרופות ונזעי חשמל.

תהילת הסרט “ניצוצות”

אשתו השניה של דייויד, גיליאן כתבה ספר המספר את סיפור חייו של דייויד החל מילדותו, המתאר את היחס הלא קל שקיבל מאביו ואת הקשיים הנפשיים שפיתח. בעקבות הספר, בשנת 1996 יצא לאקרנים הסרט “ניצוצות” בכיכובו של ג’פרי ראש בתפקיד דייויד המתאר את חייו ואת גאוניותו של דייויד וזכה להצלחה רבה. השחקן הראשי גם זכה בה בפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר. הסרט מתאר כיצד אביו מחנך את הנער לוותר על כל דבר אחר לטובת התפתחותו כפסנתרן. לצד גאוניותו של הלפגוט קיימת גם לא מעט מחלוקת וכמה מההקלטות שלו אף עוררו ביקורות שליליות מצד גדולי המבקרים. הלפגוט ממשיך גם כיום בהופעותיו בעיקר אוסטרליה אך גם ברחבי העולם.

מתוך הקונצ’רטו השלישי מאת רחמנינוב בניצוחה של שרה גרייס ויליאמס ותזמורת המטרופוליטן

 

תודות לאינה היקרה על ההשראה לכתיבת הפוסט

דייויד הלפגוט

שתפו:

פורסם ב-

סיפורו המופלא של פסנתרן

ישנם כמה סיפורים מופלאים על יהודים שחייהם ניצלו בשואה בזכות כישרון מיוחד. אחד הסיפורים המרגשים הוא של הפסנתרן והמלחין היהודי ולדיסלב שפילמן. שפילמן נולד בסוסנוביץ’ (פולין) בשנת 1911 והיה פסנתרן ומלחין. הפרסום הגדול ביותר שלו היה כגיבור הסרט “הפסנתרן” שהפיק וביים רומן פולנסקי על בסיס ספרו האוטוביוגרפי של שפילמן ויצא לאקרנים ב-2002, כשנתיים לאחר פטירתו של הפסנתרן.

שפילמן החל את דרכו המוסיקלית כפסנתרן באקדמיה למוסיקה בוורשה אצל אלכסנדר מיכלובסקי ויוזף שמידוביץ’. בשנת 1931 עבר לברלין שם המשיך את לימודיו באקדמיה לאומנויות ולמד אצל פרנץ שרקר, לאוניד קרויצר וארתור שנאבל. בשנת 1933 אחרי עלייתו של היטלר לשלטון חזר שפילמן לארץ הולדתו שם עסק בעיקר בהלחנה קלאסית, בכתיבת מוסיקה לסרטים ובהלחנת שירים. בין היתר ליווה בעת ההיא לראשונה בקונצרטים את הכנר האמריקאי ברוניסלב גימפל, איתו המשיך הקשר עוד לאורך שנים לאחר מכן. שנתיים מאוחר יותר החל שפילמן לעבוד עבור תחנת הרדיו הפולנית כפסנתרן.

שנים בודדות לאחר מכן הגיעו כוחות הכיבוש הנאצי לורשה והתקבל צו המורה על הפסקת שידורי הרדיו הפולני לאלתר. שפילמן נאלץ לעבור לגטו ורשה, וגם שם המשיך בעיסוקו כפסנתרן כאשר הוא מופיע במסעדות. במהלך השהיה של שפילמן בגטו, תוך כדי העסקתו בעבודות כפיה סייע שפילמן בהברחת כלי נשק. שפילמן הצליח להתחמק מההעברה למחנה ההשמדה טרבלינקה, לשם העבירו את כל בני משפחתו ובעזרת אנשי מחתרת פולניים הצליח למצוא מחסה. כדי להתחמק מהנאצים היה צריך מספר פעמים להחליף את מקומות המסתור שלו.  שפילמן סיפר שהדבר שעזר לו לשמור על שפיותו היה לשחזר לעצמו את היצירות שניגן והלחין.

בשנת 1944 קרוב לסיום המלחמה מצא שפילמן את מקום המסתור האחרון שלו. היה זה בית הרוס שהיה ממוקם במרכז העיר ורשה, אשר בקומת הקרקע שלו היה ממוקם פסנתר ישן. בנובמבר אותה שנה הגיעו לבניין אנשי מפקדה נאצים והחליטו לספח את המבנה לטובת המפקדה שלהם. מי שמצא אותו בבניין היה הקצין וילם הוזנפלד. הוא גילה אותו כאשר יצא שיפלמן מחדרו לחפש לעצמו אוכל. שפילמן נדרש להזדהות ונדהם לגלות שהקצין לא מבקש מייד להרוג אותו. במקום זה, דרש הוזנפלד משפילמן שינגן לו משהו, כהוכחה לכך שהוא אכן פסנתרן. שפילמן ניגש אל הפסנתר וניגן לקצין את הבלדה הראשונה של שופן. הוזנפלד קפא על מקומו מהתרגשות מנגינת הפסנתר של שפילמן.  הוא החליט להציל את חייו, לתת לו מחסה ולספק לו מזון ושתיה. בזכות פעולתו של הקצין הנאצי ניצלו חייו. 

הסצנה מתוך “הפסנתרן” , בה מנגן שפילמן (אדריאן ברודי) לקצין הנאצי (תומאס קרטשמאן) את הבלדה מס’ 1 (גירסה מקוצרת). הפסנתרן המוקלט בסרט הוא יאנוש אולייניצ’ק.

 

שפילמן לא ידע את שמו של הקצין שהציל את חייו עד תום המלחמה. בשנת 1945 חזר הרדיו הפולני לשדר. שפילמן, שחזר לעבודתו ברדיו פתח את השידור הראשון של התחנה בנגינת הנוקטורן המפורסם בדו דיאז מינור. יצירה זו גם היתה היצירה האחרונה שניגן שפילמן בתחנה הפולנית לפני סגירתה בידי הכוחות הנאצים 6 שנים מוקדם יותר.  באותה שנה החליט שפילמן להעלות על הכתב את הזכרונות שלו מהגטו והוציא אותם אל האור בספרו “מותה של עיר”. השלטון הפולני של אותה תקופה לא אהב במיוחד את חלק מאמירותיו החיוביות בספר על כמה מהגרמנים, ואת העובדה ש”לא כולם רעים”. לכן החליט לאסור את המשך פרסום הספר. בינתיים, נודע לו שהוזנפלד, הקצין הגרמני שהציל את חייו שוהה כבר מינואר במחנה הריכוז הסובייטי ונשקפת סכנה לחייו. כל נסיונותיו של שפילמן להצילו עלו בתוהו. ממשלת פולין טענה כי ידיה קצרות מלהושיע. הוזנפלד נפטר בשבי הסובייטי בשנת 1952.

עד לשנות השישים עסק שפילמן בניהול המוסיקלי של תחנת הרדיו הפולנית. במהלך השנים הללו המשיך שפילמן בהלחנה קלאסית, הלחנת מוסיקה לסרטים והלחנת שירים, בין היתר גם שירי ילדים. בנוסף, המשיך שפילמן להופיע על בימות קונצרטים, בין היתר עם הכנר האמריקאי ברוניסלב גימפל, איתו הופיע בשנות השלושים, לפני המלחמה. הם הקימו יחד את חמישיית וורשה, חמישיית פסנתר שאיתה הופיעו עד לשנות השמונים. בסוף שנות השמונים בנו של שפילמן, אנדרז’יי שפילמן החליט שהגיעה העת להוציא לאור מחדש את הספר שכתב אביו בסיום המלחמה. לספר הוענק  שם חדש: “ההישרדות המופלאה”. תוך זמן קצר הפך הספר לרב מכר ותורגם לעשרות שפות. שפילמן פנה סמוך למותו ל”יד ושם” וביקש שיוענק להוזנפלד התואר “חסיד אומות עולם”. כעשר שנים מאוחר יותר, לאחר מותו של שפילמן, הוענק להוזנפלד התואר חסיד אומות העולם על פעולות ההצלה שנקט. שפילמן מת בוורשה בשנת 2000 בהיותו בן 89.  שנתיים מאוחר יותר ספרו של שפילמן הגיע אל האקרנים בסרטו עטור הפרסים של רומן פולנסקי – “הפסנתרן”.

ולדיסלב שפילמן מנגן את הנוקטורן בדו דיאז מינור – איתו סגרה תחנת הרדיו הפולנית את שידוריה עם עליית הנאצים ואיתו חזרה התחנה לשידור ב-1945. הביצוע הוקלט בביתו בוורשה שנתיים לפני מותו.

שתפו:

פורסם ב-

על נגינה ומהירות

faster2

האם אתם מהממהרים?

הרצון לעשות “הכי”

במהלך עבודתי כמורה לפסנתר פגשתי בשני העשורים האחרונים מאות תלמידים ברמות נגינה שונות. חלקם ברמה התחלתית וחלקם ברמה מתקדמת. עבור חלק מהתלמידים הנגינה היא תחביב צדדי ועבור אחרים שהפכו למוסיקאים, למורים ולפסנתרנים היא מקצועית. יש יש תופעה נפוצה וברורה בקרב קבוצת הגיל הצעירה שמגיעה אלי. היא נפוצה יותר באופן סטטיסטי ככל שהגיל הולך ויורד: הרצון לנגן מהר. הכי מהר! לפעמים מהר מכפי שבאמת יכולים. בדרך כלל, עם הגיל, מבינים שמותר ואפשר לנגן מהר אבל כדי להיות פסנתרן מהיר יש צורך בעבודה אינטנסיבית. האימונים חייבים לכלול פיתוח שיטתי של הטכניקה תוך נגינת יצירות מאתגרות.

לפעמים, גם תלמידים וגם פסנתרנים קצת שוכחים את יופיה של המוסיקה ואתגר המהירות הופך לאומנות בפני עצמה, אומנות שפחות דומה למוסיקה ומזכירה יותר ספורט, יש שיאמרו. אפשר להבחין בזה כשרואים כמה סרטונים ויראליים מופצים ברשתות החברתיות שבהם מופיעים פסנתרנים שהם בעצם סוג של אקרובטים.

איפה הגבול?

האם כל אחד יודע מתי לשים את הגבול? מתי השאיפה להרשים במהירות בלבד “לוקחת את הבמה” של המוסיקה והופכת לספורט במקום מוסיקה?  שאלה פתוחה. לדעתי הגבול אף פעם לא יהיה ברור כי כל אחד מאיתנו מחשיב את מושג היופי שבמוסיקה לפי פרמטרים שונים. בעיני רבים “מהר” נחשב “יפה”. גם בעיניי במקרים מסויימים. יש סגנונות מוסיקליים שלוירטואוזיות יש חלק מכריע ביופי שלהם באופן מוצהר.

בג’אז האג’נדה המרכזית היא המְבַצֵּעַ. פסנתרן ג’אז מיומן ומקצועי חייב לא רק לדעת לנגן מהר לצורך ביצוע קטעים מסויימים, אלא גם לחשוב מהר, לצורך האילתור. היכולת שלו לתכנן מהר מה יהיה הצליל הבא תקבע במידה מכרעת את מידת ההנאה שלנו. במובנים רבים המלחין המקורי של היצירה בג’אז הופך לפחות מעניין מאשר המבצע שלה. אם המְבַצֵּעַ לא יהיה וירטואוז בעינינו, לא נקנה את הדיסק. לעומת זאת רבים קונים את הדיסק של “ארבע העונות” של ויויאלדי בלי שיהיה להם ממש חשוב לדעת מי ניגן את זה, כי המנגינה היא העיקר עבורם, לא הנגן. פסנתרנים קלאסיים רבים שמים לעצמם למטרה לכבוש את היעד של נגינת 24 האטיודים של שופן שמזמינים לאתגר של נגינה מהירה. ככל שרמת הדיוק גבוהה יותר במהירויות הגבוהות רבים מאיתנו נוטים להתרשם.

לפני כחמש שנים זכיתי לשמוע את הפסנתרן דניל טריפונוב בגמר של תחרות הפסנתרנים הבינלאומית ע”ש ארתור רובינשטיין רגע לפני שזכה בה. הוא ניגן את הקונצ’רטו לפסנתר מס’ 1 של שופן עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוח אשר פיש. קשה היה שלא להתרשם מרמת הדייקנות הגבוהה שלו, במיוחד במהירויות הגבוהות. מבריק ומושלם, אי אפשר לתאר את זה אחרת. החוויה נשארה חרוטה בי עד היום. פסנתרנים מפורסמים רבים מפליאים אותנו בכל פעם מחדש ביכולות הוירטואוזיות שלהם. אבל פסנתרן אחד הוא המהיר מכולם, מסתבר, לפחות לפי ספר השיאים של גינס.

תכירו את פיטר בנס – הפסנתרן המהיר בעולם

הפסנתרן והמלחין הצעיר פיטר בנס, נולד בהונגריה בשנת 1991, והחל לנגן בפסנתר בהיותו בן 3. פיטר החל להלחין בגיל 7. עוד בילדותו הספיק לזכות בתחרויות בינלאומיות. פיטר החל את לימודיו האקדמיים ב-2010 בברקלי שאותם סיים בתואר שני בהלחנה לסרטים ולימודי סאונד ועיצוב. אחד היעדים שעמד לנגד עיניו הוא להיות פסנתרן מהיר. הכי מהיר.

ב-14 בינואר 2012 שבר פיטר בנס את השיא העולמי (והוא עדיין מחזיק בו) של מספר הלחיצות על קליד פסנתר בפרק זמן נתון, והצליח להגיע ל- 765 לחיצות תוך 60 שניות! בראיון בערוץ שלו שלושה שבועות אחרי ששבר את השיא העולמי מספר פיטר:

“…הרעיון נולד במוחי לפני שנתיים כשנכנסתי לחנות ספרים, ומצאתי בה דיסק של פסנתרן הונגרי, ונרשם על העטיפה שלו שהוא הפסנתרן המהיר בעולם. בדקתי באינטרנט וגיליתי שהוא הצליח לבצע כמעט 500 לחיצות קליד בדקה אחת וחשבתי לעצמי – זה לא כל כך הרבה. אני יכול לשבור את השיא!…”
הנה דוגמה למשהו מהיכולות של פיטר בנס:

Michael Jackson / Black Or White – Piano arrangement by Peter Bence

Credits
Music written by Michael Jackson, Bill Bottrell
Arranged by Peter Bence
Mixed and mastered by Peter Bence
Directed by Sebestyen Szabolcs Zold
Camera: Zoltan Sarady
Produced by Peter Bence, Sebestyen Szabolcs Zold
Recorded on a Steinway D at University of Debrecen Faculty of Music
Recording Engineers: Mosquito, Szegpisti, MMP Studio, Debrecen

מתוך ערוץ היוטיוב של פיטר בנס

שתפו: