פורסם ב-

סיפורו המופלא של פסנתרן

ישנם כמה סיפורים מופלאים על יהודים שחייהם ניצלו בשואה בזכות כישרון מיוחד. אחד הסיפורים המרגשים הוא של הפסנתרן והמלחין היהודי ולדיסלב שפילמן. שפילמן נולד בסוסנוביץ’ (פולין) בשנת 1911 והיה פסנתרן ומלחין. הפרסום הגדול ביותר שלו היה כגיבור הסרט “הפסנתרן” שהפיק וביים רומן פולנסקי על בסיס ספרו האוטוביוגרפי של שפילמן ויצא לאקרנים ב-2002, כשנתיים לאחר פטירתו של הפסנתרן.

שפילמן החל את דרכו המוסיקלית כפסנתרן באקדמיה למוסיקה בוורשה אצל אלכסנדר מיכלובסקי ויוזף שמידוביץ’. בשנת 1931 עבר לברלין שם המשיך את לימודיו באקדמיה לאומנויות ולמד אצל פרנץ שרקר, לאוניד קרויצר וארתור שנאבל. בשנת 1933 אחרי עלייתו של היטלר לשלטון חזר שפילמן לארץ הולדתו שם עסק בעיקר בהלחנה קלאסית, בכתיבת מוסיקה לסרטים ובהלחנת שירים. בין היתר ליווה בעת ההיא לראשונה בקונצרטים את הכנר האמריקאי ברוניסלב גימפל, איתו המשיך הקשר עוד לאורך שנים לאחר מכן. שנתיים מאוחר יותר החל שפילמן לעבוד עבור תחנת הרדיו הפולנית כפסנתרן.

שנים בודדות לאחר מכן הגיעו כוחות הכיבוש הנאצי לורשה והתקבל צו המורה על הפסקת שידורי הרדיו הפולני לאלתר. שפילמן נאלץ לעבור לגטו ורשה, וגם שם המשיך בעיסוקו כפסנתרן כאשר הוא מופיע במסעדות. במהלך השהיה של שפילמן בגטו, תוך כדי העסקתו בעבודות כפיה סייע שפילמן בהברחת כלי נשק. שפילמן הצליח להתחמק מההעברה למחנה ההשמדה טרבלינקה, לשם העבירו את כל בני משפחתו ובעזרת אנשי מחתרת פולניים הצליח למצוא מחסה. כדי להתחמק מהנאצים היה צריך מספר פעמים להחליף את מקומות המסתור שלו.  שפילמן סיפר שהדבר שעזר לו לשמור על שפיותו היה לשחזר לעצמו את היצירות שניגן והלחין.

בשנת 1944 קרוב לסיום המלחמה מצא שפילמן את מקום המסתור האחרון שלו. היה זה בית הרוס שהיה ממוקם במרכז העיר ורשה, אשר בקומת הקרקע שלו היה ממוקם פסנתר ישן. בנובמבר אותה שנה הגיעו לבניין אנשי מפקדה נאצים והחליטו לספח את המבנה לטובת המפקדה שלהם. מי שמצא אותו בבניין היה הקצין וילם הוזנפלד. הוא גילה אותו כאשר יצא שיפלמן מחדרו לחפש לעצמו אוכל. שפילמן נדרש להזדהות ונדהם לגלות שהקצין לא מבקש מייד להרוג אותו. במקום זה, דרש הוזנפלד משפילמן שינגן לו משהו, כהוכחה לכך שהוא אכן פסנתרן. שפילמן ניגש אל הפסנתר וניגן לקצין את הבלדה הראשונה של שופן. הוזנפלד קפא על מקומו מהתרגשות מנגינת הפסנתר של שפילמן.  הוא החליט להציל את חייו, לתת לו מחסה ולספק לו מזון ושתיה. בזכות פעולתו של הקצין הנאצי ניצלו חייו. 

הסצנה מתוך “הפסנתרן” , בה מנגן שפילמן (אדריאן ברודי) לקצין הנאצי (תומאס קרטשמאן) את הבלדה מס’ 1 (גירסה מקוצרת). הפסנתרן המוקלט בסרט הוא יאנוש אולייניצ’ק.

 

שפילמן לא ידע את שמו של הקצין שהציל את חייו עד תום המלחמה. בשנת 1945 חזר הרדיו הפולני לשדר. שפילמן, שחזר לעבודתו ברדיו פתח את השידור הראשון של התחנה בנגינת הנוקטורן המפורסם בדו דיאז מינור. יצירה זו גם היתה היצירה האחרונה שניגן שפילמן בתחנה הפולנית לפני סגירתה בידי הכוחות הנאצים 6 שנים מוקדם יותר.  באותה שנה החליט שפילמן להעלות על הכתב את הזכרונות שלו מהגטו והוציא אותם אל האור בספרו “מותה של עיר”. השלטון הפולני של אותה תקופה לא אהב במיוחד את חלק מאמירותיו החיוביות בספר על כמה מהגרמנים, ואת העובדה ש”לא כולם רעים”. לכן החליט לאסור את המשך פרסום הספר. בינתיים, נודע לו שהוזנפלד, הקצין הגרמני שהציל את חייו שוהה כבר מינואר במחנה הריכוז הסובייטי ונשקפת סכנה לחייו. כל נסיונותיו של שפילמן להצילו עלו בתוהו. ממשלת פולין טענה כי ידיה קצרות מלהושיע. הוזנפלד נפטר בשבי הסובייטי בשנת 1952.

עד לשנות השישים עסק שפילמן בניהול המוסיקלי של תחנת הרדיו הפולנית. במהלך השנים הללו המשיך שפילמן בהלחנה קלאסית, הלחנת מוסיקה לסרטים והלחנת שירים, בין היתר גם שירי ילדים. בנוסף, המשיך שפילמן להופיע על בימות קונצרטים, בין היתר עם הכנר האמריקאי ברוניסלב גימפל, איתו הופיע בשנות השלושים, לפני המלחמה. הם הקימו יחד את חמישיית וורשה, חמישיית פסנתר שאיתה הופיעו עד לשנות השמונים. בסוף שנות השמונים בנו של שפילמן, אנדרז’יי שפילמן החליט שהגיעה העת להוציא לאור מחדש את הספר שכתב אביו בסיום המלחמה. לספר הוענק  שם חדש: “ההישרדות המופלאה”. תוך זמן קצר הפך הספר לרב מכר ותורגם לעשרות שפות. שפילמן פנה סמוך למותו ל”יד ושם” וביקש שיוענק להוזנפלד התואר “חסיד אומות עולם”. כעשר שנים מאוחר יותר, לאחר מותו של שפילמן, הוענק להוזנפלד התואר חסיד אומות העולם על פעולות ההצלה שנקט. שפילמן מת בוורשה בשנת 2000 בהיותו בן 89.  שנתיים מאוחר יותר ספרו של שפילמן הגיע אל האקרנים בסרטו עטור הפרסים של רומן פולנסקי – “הפסנתרן”.

ולדיסלב שפילמן מנגן את הנוקטורן בדו דיאז מינור – איתו סגרה תחנת הרדיו הפולנית את שידוריה עם עליית הנאצים ואיתו חזרה התחנה לשידור ב-1945. הביצוע הוקלט בביתו בוורשה שנתיים לפני מותו.

שתפו:

פורסם ב-

אי של שלווה, יופי ואהבה. על נגינה בגיל השלישי

נגינה בפסנתר אפשרית בכל גיל

“זה לא מאוחר מדי בשבילי?”

במהלך 20 השנים האחרונות שבהן עיסוקי העיקרי הוא מורה לפסנתר אני מגלה יותר ויותר תופעה מעניינת הקשורה לגיל. בכל גיל לימוד פסנתר יכול לקבל משמעויות שונות. אבל שאלה אחת חוזרת על עצמה הרבה בקרב הקהל המבוגר. היא חוזרת בווריאציות שונות. “זה לא מאוחר מדי בשבילי?” או – “עוד יכול לצאת ממני משהו?” אני שומע גם –  “כמורה לפסנתר אתה פוגש הרבה תלמידים בגיל שלי?” … “הראש שלי זה כבר לא מה שהיה פעם”, וגם – “הייתי צריך לעשות את זה בגיל צעיר”. מבוגרים רבים שאני פוגש, לא רק כמורה לפסנתר אלא בשיח יומיומי לא חושבים כלל שהמושג “מורה לפסנתר” קשור בכלל לקהל המבוגר. לימוד פסנתר נתפש באופן אוטומטי בעיניהם כדבר שמיועד לילדים.

בתחילת דרכי במורה לפסנתר בשנות ה-90 חילקתי עלוני פרסום של הסטודיו. באחת מהפעמים ניגשה אלי גברת חביבה ושאלה מה בידי. חייכתי אליה והראיתי לה. לאחר שהבינה שמדובר בלימוד נגינה אמרה באופן אוטומטי “אין בבניין הזה ילדים”. הסברתי לה שלימוד פסנתר לא מיועד רק לילדים.

אחד הדברים  שמשותף להרבה מהמבוגרים שמגיעים ללימודי פסנתר הוא שהם בטוחים שבגילם היכולת נמוכה בהרבה ממה שהיתה בגיל 16. וזו טעות נפוצה. השוני בין יכולות הלמידה בגיל מבוגר לעומת גיל הנעורים אינו גדול, מסתבר. במקרים מסוימים אני פוגש גם תופעות הפוכות. יש לא מעט מקרים בהם ההתקדמות בלימוד הנגינה הרבה יותר מהירה אצל מבוגר לעומת ילד.

מוטיבציה והמרכיב הפסיכולוגי

אז מה בכל זאת שונה? מה שכן שונה הוא בעיקר המבנה הפסיכולוגי. למבוגרים רבים, יש את התפיסה המוטעית שלימוד פסנתר מיועד רק לגיל הנעורים. בסטודיו לפסנתר מבוגרים שהגיעו לשיעורי הפסנתר עם מעט אמונה שמורה לפסנתר יוכל “להוציא מהם משהו רציני” גילו שהם יכולים הרבה יותר ממה שחשבו. אבל לא רק שאלת היכולת מעניינת. לימוד נגינה מאפשר למבוגרים רבים לחזור להיות ילדים ולהתרגש ממה ששכחו מזמן.  הרעיון של “לנגן בכיף” הוא לבדו סיבה מספיק טובה להתחיל. לימוד פסנתר בכל גיל אם כך? בהחלט! אבל מלבד הכיף יש עוד כמה סיבות מצויינות לנגן בפסנתר בגיל מבוגר.

מנצחים את הזקנה?

התשובה היא לחלוטין כן. מחקרים רבים כבר סיפקו הוכחות לכך שיש קשר ברור בין נגינת מוסיקה לבין מצב בריאותי בגיל מבוגר. המחקרים מוכיחים כי יש ביכולתה לעכב את הזיקנה ואף למנוע מחלות גוף ונפש. כל זה קורה בזכות ההשפעה המיוחדת שיש לפעולת הנגינה על המוח ועל מערכת העצבים המרכזית. בשנים האחרונות נגינה בגיל מבוגר הופכת לתחביב יותר ויותר פופולרי. זה קורה לא מעט בגלל המודעות לאותן השפעות. 

למחקריו של המדען והמוסיקאי פרופ’ איתן גלוברזון אשר עוסק בחקר המוח ובמקביל מרצה באקדמיה למוסיקה בירושלים יש ממצאים מעניינים מאד בתחום. בעצם הלימוד של נגינה בכלי מסויים נוצר גירוי שפועל בו זמנית בכמה רמות.  לכך יש השפעה חיובית ברורה על מערכות שונות בגוף. ההשפעה מתבטאת הן בתחום המוטורי והן בתחום הרגשי. לפי מחקריו נגינה בכלל ונגינה בפסנתר בפרט, הן מהתופעות האנושיות המופלאות הקיימות. הפעילות המכאנית, הפסיכולוגיה, הקואורדינציה בין הידיים, כל אלו פעולות שרחוקות מלהיות פשוטות. המוסיקה קשורה לתהליכים שעדיין נחקרים ובהחלט יש עוד מקום למחקר רב בתחום, אבל אי אפשר להתעלם מהשפעותיה הברורות והמופלאות על הזקנה.

“אי של שלווה, יופי ואהבה”

פסנתרנים ומוסיקאים ידועים רבים הגיעו לגיל גבוה ביותר וניגנו עד סוף ימיהם. מעניין להבחין בכך. בין השמות המפורסמים ניתן למצוא את ארתור רובינשטיין שהפליא בנגינתו משך שנותיו הרבות (95), הצ’לן פבלו קזאלס (96), ועוד רבים.

דוגמה לדמות מיוחדת במינה – היא הפסנתרנית ניצולת השואה אליס (עליזה) הרץ זומר. אליס נשלחה בשנת 43′ ללטרזיינשטאט אך כשגילו הגרמנים במחנה כי היא פסנתרנית ידועה החליטו להטיל עליה להופיע במחנה. מעבר לכך שהיתה פסנתרנית היתה זומר גם מורה לפסנתר, והשתייכה לסגל הבכיר ביותר באקדמיה למוסיקה בירושלים. בשנותיה האחרונות התגוררה זומר בלונדון, והוסיפה לנגן ולהיות פעילה. זומר, ילידת 1903 נפטרה לפני כשנתיים בלבד בגיל 110. אליס הרץ זומר נגינה כמעט עד סוף ימיה ונחשבה לניצולת השואה המבוגרת ביותר בעולם ובו זמנית גם לפסנתרנית המבוגרת ביותר בעולם.

אי אפשר שלא להבחין בהשפעתה של הנגינה בפסנתר עליה. “אני מלאה בשמחה!”, מעידה על עצמה בעיניים מחייכות בסרטון שהוקלט בהיותה בת 109. “מוסיקה היא נס, ומקומה הראשון של האומנות”, אומרת זומר. “היא מובילה אותנו אל אי של שלווה, יופי ואהבה”. צפו בסרטון –

אליס זומר מעוררת ההשראה

שתפו: