פורסם ב-

על נגינה ומהירות

faster2

האם אתם מהממהרים?

הרצון לעשות “הכי”

במהלך עבודתי כמורה לפסנתר פגשתי בשני העשורים האחרונים מאות תלמידים ברמות נגינה שונות. חלקם ברמה התחלתית וחלקם ברמה מתקדמת. עבור חלק מהתלמידים הנגינה היא תחביב צדדי ועבור אחרים שהפכו למוסיקאים, למורים ולפסנתרנים היא מקצועית. יש יש תופעה נפוצה וברורה בקרב קבוצת הגיל הצעירה שמגיעה אלי. היא נפוצה יותר באופן סטטיסטי ככל שהגיל הולך ויורד: הרצון לנגן מהר. הכי מהר! לפעמים מהר מכפי שבאמת יכולים. בדרך כלל, עם הגיל, מבינים שמותר ואפשר לנגן מהר אבל כדי להיות פסנתרן מהיר יש צורך בעבודה אינטנסיבית. האימונים חייבים לכלול פיתוח שיטתי של הטכניקה תוך נגינת יצירות מאתגרות.

לפעמים, גם תלמידים וגם פסנתרנים קצת שוכחים את יופיה של המוסיקה ואתגר המהירות הופך לאומנות בפני עצמה, אומנות שפחות דומה למוסיקה ומזכירה יותר ספורט, יש שיאמרו. אפשר להבחין בזה כשרואים כמה סרטונים ויראליים מופצים ברשתות החברתיות שבהם מופיעים פסנתרנים שהם בעצם סוג של אקרובטים.

איפה הגבול?

האם כל אחד יודע מתי לשים את הגבול? מתי השאיפה להרשים במהירות בלבד “לוקחת את הבמה” של המוסיקה והופכת לספורט במקום מוסיקה?  שאלה פתוחה. לדעתי הגבול אף פעם לא יהיה ברור כי כל אחד מאיתנו מחשיב את מושג היופי שבמוסיקה לפי פרמטרים שונים. בעיני רבים “מהר” נחשב “יפה”. גם בעיניי במקרים מסויימים. יש סגנונות מוסיקליים שלוירטואוזיות יש חלק מכריע ביופי שלהם באופן מוצהר.

בג’אז האג’נדה המרכזית היא המְבַצֵּעַ. פסנתרן ג’אז מיומן ומקצועי חייב לא רק לדעת לנגן מהר לצורך ביצוע קטעים מסויימים, אלא גם לחשוב מהר, לצורך האילתור. היכולת שלו לתכנן מהר מה יהיה הצליל הבא תקבע במידה מכרעת את מידת ההנאה שלנו. במובנים רבים המלחין המקורי של היצירה בג’אז הופך לפחות מעניין מאשר המבצע שלה. אם המְבַצֵּעַ לא יהיה וירטואוז בעינינו, לא נקנה את הדיסק. לעומת זאת רבים קונים את הדיסק של “ארבע העונות” של ויויאלדי בלי שיהיה להם ממש חשוב לדעת מי ניגן את זה, כי המנגינה היא העיקר עבורם, לא הנגן. פסנתרנים קלאסיים רבים שמים לעצמם למטרה לכבוש את היעד של נגינת 24 האטיודים של שופן שמזמינים לאתגר של נגינה מהירה. ככל שרמת הדיוק גבוהה יותר במהירויות הגבוהות רבים מאיתנו נוטים להתרשם.

לפני כחמש שנים זכיתי לשמוע את הפסנתרן דניל טריפונוב בגמר של תחרות הפסנתרנים הבינלאומית ע”ש ארתור רובינשטיין רגע לפני שזכה בה. הוא ניגן את הקונצ’רטו לפסנתר מס’ 1 של שופן עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוח אשר פיש. קשה היה שלא להתרשם מרמת הדייקנות הגבוהה שלו, במיוחד במהירויות הגבוהות. מבריק ומושלם, אי אפשר לתאר את זה אחרת. החוויה נשארה חרוטה בי עד היום. פסנתרנים מפורסמים רבים מפליאים אותנו בכל פעם מחדש ביכולות הוירטואוזיות שלהם. אבל פסנתרן אחד הוא המהיר מכולם, מסתבר, לפחות לפי ספר השיאים של גינס.

תכירו את פיטר בנס – הפסנתרן המהיר בעולם

הפסנתרן והמלחין הצעיר פיטר בנס, נולד בהונגריה בשנת 1991, והחל לנגן בפסנתר בהיותו בן 3. פיטר החל להלחין בגיל 7. עוד בילדותו הספיק לזכות בתחרויות בינלאומיות. פיטר החל את לימודיו האקדמיים ב-2010 בברקלי שאותם סיים בתואר שני בהלחנה לסרטים ולימודי סאונד ועיצוב. אחד היעדים שעמד לנגד עיניו הוא להיות פסנתרן מהיר. הכי מהיר.

ב-14 בינואר 2012 שבר פיטר בנס את השיא העולמי (והוא עדיין מחזיק בו) של מספר הלחיצות על קליד פסנתר בפרק זמן נתון, והצליח להגיע ל- 765 לחיצות תוך 60 שניות! בראיון בערוץ שלו שלושה שבועות אחרי ששבר את השיא העולמי מספר פיטר:

“…הרעיון נולד במוחי לפני שנתיים כשנכנסתי לחנות ספרים, ומצאתי בה דיסק של פסנתרן הונגרי, ונרשם על העטיפה שלו שהוא הפסנתרן המהיר בעולם. בדקתי באינטרנט וגיליתי שהוא הצליח לבצע כמעט 500 לחיצות קליד בדקה אחת וחשבתי לעצמי – זה לא כל כך הרבה. אני יכול לשבור את השיא!…”
הנה דוגמה למשהו מהיכולות של פיטר בנס:

Michael Jackson / Black Or White – Piano arrangement by Peter Bence

Credits
Music written by Michael Jackson, Bill Bottrell
Arranged by Peter Bence
Mixed and mastered by Peter Bence
Directed by Sebestyen Szabolcs Zold
Camera: Zoltan Sarady
Produced by Peter Bence, Sebestyen Szabolcs Zold
Recorded on a Steinway D at University of Debrecen Faculty of Music
Recording Engineers: Mosquito, Szegpisti, MMP Studio, Debrecen

מתוך ערוץ היוטיוב של פיטר בנס

שתפו:

פורסם ב-

אי של שלווה, יופי ואהבה. על נגינה בגיל השלישי

נגינה בפסנתר אפשרית בכל גיל

“זה לא מאוחר מדי בשבילי?”

במהלך 20 השנים האחרונות שבהן עיסוקי העיקרי הוא מורה לפסנתר אני מגלה יותר ויותר תופעה מעניינת הקשורה לגיל. בכל גיל לימוד פסנתר יכול לקבל משמעויות שונות. אבל שאלה אחת חוזרת על עצמה הרבה בקרב הקהל המבוגר. היא חוזרת בווריאציות שונות. “זה לא מאוחר מדי בשבילי?” או – “עוד יכול לצאת ממני משהו?” אני שומע גם –  “כמורה לפסנתר אתה פוגש הרבה תלמידים בגיל שלי?” … “הראש שלי זה כבר לא מה שהיה פעם”, וגם – “הייתי צריך לעשות את זה בגיל צעיר”. מבוגרים רבים שאני פוגש, לא רק כמורה לפסנתר אלא בשיח יומיומי לא חושבים כלל שהמושג “מורה לפסנתר” קשור בכלל לקהל המבוגר. לימוד פסנתר נתפש באופן אוטומטי בעיניהם כדבר שמיועד לילדים.

בתחילת דרכי במורה לפסנתר בשנות ה-90 חילקתי עלוני פרסום של הסטודיו. באחת מהפעמים ניגשה אלי גברת חביבה ושאלה מה בידי. חייכתי אליה והראיתי לה. לאחר שהבינה שמדובר בלימוד נגינה אמרה באופן אוטומטי “אין בבניין הזה ילדים”. הסברתי לה שלימוד פסנתר לא מיועד רק לילדים.

אחד הדברים  שמשותף להרבה מהמבוגרים שמגיעים ללימודי פסנתר הוא שהם בטוחים שבגילם היכולת נמוכה בהרבה ממה שהיתה בגיל 16. וזו טעות נפוצה. השוני בין יכולות הלמידה בגיל מבוגר לעומת גיל הנעורים אינו גדול, מסתבר. במקרים מסוימים אני פוגש גם תופעות הפוכות. יש לא מעט מקרים בהם ההתקדמות בלימוד הנגינה הרבה יותר מהירה אצל מבוגר לעומת ילד.

מוטיבציה והמרכיב הפסיכולוגי

אז מה בכל זאת שונה? מה שכן שונה הוא בעיקר המבנה הפסיכולוגי. למבוגרים רבים, יש את התפיסה המוטעית שלימוד פסנתר מיועד רק לגיל הנעורים. בסטודיו לפסנתר מבוגרים שהגיעו לשיעורי הפסנתר עם מעט אמונה שמורה לפסנתר יוכל “להוציא מהם משהו רציני” גילו שהם יכולים הרבה יותר ממה שחשבו. אבל לא רק שאלת היכולת מעניינת. לימוד נגינה מאפשר למבוגרים רבים לחזור להיות ילדים ולהתרגש ממה ששכחו מזמן.  הרעיון של “לנגן בכיף” הוא לבדו סיבה מספיק טובה להתחיל. לימוד פסנתר בכל גיל אם כך? בהחלט! אבל מלבד הכיף יש עוד כמה סיבות מצויינות לנגן בפסנתר בגיל מבוגר.

מנצחים את הזקנה?

התשובה היא לחלוטין כן. מחקרים רבים כבר סיפקו הוכחות לכך שיש קשר ברור בין נגינת מוסיקה לבין מצב בריאותי בגיל מבוגר. המחקרים מוכיחים כי יש ביכולתה לעכב את הזיקנה ואף למנוע מחלות גוף ונפש. כל זה קורה בזכות ההשפעה המיוחדת שיש לפעולת הנגינה על המוח ועל מערכת העצבים המרכזית. בשנים האחרונות נגינה בגיל מבוגר הופכת לתחביב יותר ויותר פופולרי. זה קורה לא מעט בגלל המודעות לאותן השפעות. 

למחקריו של המדען והמוסיקאי פרופ’ איתן גלוברזון אשר עוסק בחקר המוח ובמקביל מרצה באקדמיה למוסיקה בירושלים יש ממצאים מעניינים מאד בתחום. בעצם הלימוד של נגינה בכלי מסויים נוצר גירוי שפועל בו זמנית בכמה רמות.  לכך יש השפעה חיובית ברורה על מערכות שונות בגוף. ההשפעה מתבטאת הן בתחום המוטורי והן בתחום הרגשי. לפי מחקריו נגינה בכלל ונגינה בפסנתר בפרט, הן מהתופעות האנושיות המופלאות הקיימות. הפעילות המכאנית, הפסיכולוגיה, הקואורדינציה בין הידיים, כל אלו פעולות שרחוקות מלהיות פשוטות. המוסיקה קשורה לתהליכים שעדיין נחקרים ובהחלט יש עוד מקום למחקר רב בתחום, אבל אי אפשר להתעלם מהשפעותיה הברורות והמופלאות על הזקנה.

“אי של שלווה, יופי ואהבה”

פסנתרנים ומוסיקאים ידועים רבים הגיעו לגיל גבוה ביותר וניגנו עד סוף ימיהם. מעניין להבחין בכך. בין השמות המפורסמים ניתן למצוא את ארתור רובינשטיין שהפליא בנגינתו משך שנותיו הרבות (95), הצ’לן פבלו קזאלס (96), ועוד רבים.

דוגמה לדמות מיוחדת במינה – היא הפסנתרנית ניצולת השואה אליס (עליזה) הרץ זומר. אליס נשלחה בשנת 43′ ללטרזיינשטאט אך כשגילו הגרמנים במחנה כי היא פסנתרנית ידועה החליטו להטיל עליה להופיע במחנה. מעבר לכך שהיתה פסנתרנית היתה זומר גם מורה לפסנתר, והשתייכה לסגל הבכיר ביותר באקדמיה למוסיקה בירושלים. בשנותיה האחרונות התגוררה זומר בלונדון, והוסיפה לנגן ולהיות פעילה. זומר, ילידת 1903 נפטרה לפני כשנתיים בלבד בגיל 110. אליס הרץ זומר נגינה כמעט עד סוף ימיה ונחשבה לניצולת השואה המבוגרת ביותר בעולם ובו זמנית גם לפסנתרנית המבוגרת ביותר בעולם.

אי אפשר שלא להבחין בהשפעתה של הנגינה בפסנתר עליה. “אני מלאה בשמחה!”, מעידה על עצמה בעיניים מחייכות בסרטון שהוקלט בהיותה בת 109. “מוסיקה היא נס, ומקומה הראשון של האומנות”, אומרת זומר. “היא מובילה אותנו אל אי של שלווה, יופי ואהבה”. צפו בסרטון –

אליס זומר מעוררת ההשראה

שתפו: