פורסם ב-

הרהורים על זיכרון מוזיקלי והנאה

הרהורים על זיכרון והנאה

על זיכרון ועל דיסוננס

הבוקר הגיע אלי תלמידי עידו (השם שמור במערכת), בן 38, והשמיע לי את הסונטה לפסנתר של מוצרט בלה מז’ור קכל 331 אותה הכין בבית במשך השבוע. כשהגענו לטריו בחלק האמצעי, אשר בעיקר עליו עבד בימים האחרונים ניגן תו שגוי (לה במקום סול – זה המוקף בעיגול בתמונה) והערתי לו על כך. אציין כי עידו, תלמידי הוא אחד מהתלמידים המוכשרים והמוזיקליים ביותר שפגשתי. מסתבר שקרתה כאן תופעה שכבר מוכרת לי זה זמן רב, ומי מכם שעוסק בהוראה בטח פגש בה פעם או יותר  – התיקון שלי נשמע לו כמו זיוף! איך זה ייתכן? שאל בפליאה. כאשר אנחנו שומעים שוב ושוב רצף של צלילים מתרחש במוח תהליך שבו אנחנו שומעים צליל ומדמיינים את הצליל הבא שהתרגלנו לשמוע כצליל הכרחי. באופן הזה תהליך שהחל כתהליך למידה של רצף הופך את הרצף המושמע ליחידה בעלת “זהות”. כל מה ששונה ממנו עלול לגרום לאפנו להתעקם קלות.

היקשרות

 כשמתרגלים – גם “נקשרים” להרגל ומה אינו תואם להרגל מתפרש כדיסוננס. באותו אופן אם ניקח כל מנגינה שאנו רגילים לשמוע מימים ימימה, תהיה גאונית יותר או גאונית פחות יהיה לנו קשה לשנות אותה לאחר שהטמענו אותה בזיכרון. ואם כבר מוצרט, שעל אף היותו בן תמותה, ועל גאוניותו באמת קשה לי להתווכח, אני בכל זאת לא יכול שלא להיזכר במשפטו המפורסם של אנטוניו סליירי בן תקופתו של המלחין:

And music finished as no music is ever finished. Displace one note and there would be diminishment. Displace one phrase and the structure would fall…Here again was the very voice of God. I was staring through the cage of those meticulous ink strokes at an absolute beauty

נראה שאת משפטו של סליירי רבים מאיתנו מאמצים גם בהקשר של יצירות מוסיקליות של מלחינים אחרים, ולא רק מהמוסיקה הקלאסית – גם מהפופלארית העכשווית. משהו שהושרש בזיכרון מקבל “שכבה רגשית” משמעותית. משהו בהתרגלות מגביר את הקסם.  מן הסתם, אני לא הראשון שמגלה שאחת מתופעות שמעוררות בנו את ההנאה ממוסיקה קשורה לזיכרון. אבל מעניין לי שוב ושוב להרהר בתופעה. התמכרות?

כאשר אנו שומעים יצירה בפעם הראשונה, לא נוכל לחוות את אותה חוויה בפעם השניה (לטוב ולרע). קשה לי לשכוח את אמירתו של ד”ר נחום אמיר לי ולבנות/י כתתי באקדמיה באמצע שנות ה-90 על הפרלוד לאופרה “טריסטן ואיזולדה” של ריכרד ואגנר: “אני מקנא בכם שאתם שומעים את היצירה הזאת בפעם הראשונה”. אכן כששומעים משהו בפעם הראשונה נהנים מההפתעה של מה שלא ציפינו, וזה אולי דומה לאהבה ראשונה. אבל כששומעים אותו שוב, מתווסף סוג נוסף של הנאה, ההיזכרות, ההיקשרות, הנועם שבציפיה שמתממשת. גם אז, אגב, לא חייבות להסתיים ההפתעות, ודוקא אז אפשר “לחזק את הקשר”. וכמו שהרקליטוס אמר (ורבי יצחק סדאי ז”ל אהב לצטט) – “אינך יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים”

נהנים לחזור אל המּוּכָּר

אפקט החשיפה בלבד (Mere Exposure Effect) הוא ממצא של הפסיכולוג וחוקר הפסיכולוגיה החברתית האמריקאי רוברט זאג’ונס. לפי מחקריו חשיפה חוזרת ונשנית לגירוי (לא רק מוזיקלי) מובילה לחיבה גדולה יותר לאותו גירוי. זיכרון והנאה. הנה סרטון חביב שמצאתי ומתאר את התופעה בצורה יפה.

פורסם ב-

אי של שלווה, יופי ואהבה. על נגינה בגיל השלישי

נגינה בפסנתר אפשרית בכל גיל

“זה לא מאוחר מדי בשבילי?”

במהלך 20 השנים האחרונות שבהן עיסוקי העיקרי הוא מורה לפסנתר אני מגלה יותר ויותר תופעה מעניינת הקשורה לגיל. בכל גיל לימוד פסנתר יכול לקבל משמעויות שונות. אבל שאלה אחת חוזרת על עצמה הרבה בקרב הקהל המבוגר. היא חוזרת בווריאציות שונות. “זה לא מאוחר מדי בשבילי?” או – “עוד יכול לצאת ממני משהו?” אני שומע גם –  “כמורה לפסנתר אתה פוגש הרבה תלמידים בגיל שלי?” … “הראש שלי זה כבר לא מה שהיה פעם”, וגם – “הייתי צריך לעשות את זה בגיל צעיר”. מבוגרים רבים שאני פוגש, לא רק כמורה לפסנתר אלא בשיח יומיומי לא חושבים כלל שהמושג “מורה לפסנתר” קשור בכלל לקהל המבוגר. לימוד פסנתר נתפש באופן אוטומטי בעיניהם כדבר שמיועד לילדים.

בתחילת דרכי במורה לפסנתר בשנות ה-90 חילקתי עלוני פרסום של הסטודיו. באחת מהפעמים ניגשה אלי גברת חביבה ושאלה מה בידי. חייכתי אליה והראיתי לה. לאחר שהבינה שמדובר בלימוד נגינה אמרה באופן אוטומטי “אין בבניין הזה ילדים”. הסברתי לה שלימוד פסנתר לא מיועד רק לילדים.

אחד הדברים  שמשותף להרבה מהמבוגרים שמגיעים ללימודי פסנתר הוא שהם בטוחים שבגילם היכולת נמוכה בהרבה ממה שהיתה בגיל 16. וזו טעות נפוצה. השוני בין יכולות הלמידה בגיל מבוגר לעומת גיל הנעורים אינו גדול, מסתבר. במקרים מסוימים אני פוגש גם תופעות הפוכות. יש לא מעט מקרים בהם ההתקדמות בלימוד הנגינה הרבה יותר מהירה אצל מבוגר לעומת ילד.

מוטיבציה והמרכיב הפסיכולוגי

אז מה בכל זאת שונה? מה שכן שונה הוא בעיקר המבנה הפסיכולוגי. למבוגרים רבים, יש את התפיסה המוטעית שלימוד פסנתר מיועד רק לגיל הנעורים. בסטודיו לפסנתר מבוגרים שהגיעו לשיעורי הפסנתר עם מעט אמונה שמורה לפסנתר יוכל “להוציא מהם משהו רציני” גילו שהם יכולים הרבה יותר ממה שחשבו. אבל לא רק שאלת היכולת מעניינת. לימוד נגינה מאפשר למבוגרים רבים לחזור להיות ילדים ולהתרגש ממה ששכחו מזמן.  הרעיון של “לנגן בכיף” הוא לבדו סיבה מספיק טובה להתחיל. לימוד פסנתר בכל גיל אם כך? בהחלט! אבל מלבד הכיף יש עוד כמה סיבות מצויינות לנגן בפסנתר בגיל מבוגר.

מנצחים את הזקנה?

התשובה היא לחלוטין כן. מחקרים רבים כבר סיפקו הוכחות לכך שיש קשר ברור בין נגינת מוסיקה לבין מצב בריאותי בגיל מבוגר. המחקרים מוכיחים כי יש ביכולתה לעכב את הזיקנה ואף למנוע מחלות גוף ונפש. כל זה קורה בזכות ההשפעה המיוחדת שיש לפעולת הנגינה על המוח ועל מערכת העצבים המרכזית. בשנים האחרונות נגינה בגיל מבוגר הופכת לתחביב יותר ויותר פופולרי. זה קורה לא מעט בגלל המודעות לאותן השפעות. 

למחקריו של המדען והמוסיקאי פרופ’ איתן גלוברזון אשר עוסק בחקר המוח ובמקביל מרצה באקדמיה למוסיקה בירושלים יש ממצאים מעניינים מאד בתחום. בעצם הלימוד של נגינה בכלי מסויים נוצר גירוי שפועל בו זמנית בכמה רמות.  לכך יש השפעה חיובית ברורה על מערכות שונות בגוף. ההשפעה מתבטאת הן בתחום המוטורי והן בתחום הרגשי. לפי מחקריו נגינה בכלל ונגינה בפסנתר בפרט, הן מהתופעות האנושיות המופלאות הקיימות. הפעילות המכאנית, הפסיכולוגיה, הקואורדינציה בין הידיים, כל אלו פעולות שרחוקות מלהיות פשוטות. המוסיקה קשורה לתהליכים שעדיין נחקרים ובהחלט יש עוד מקום למחקר רב בתחום, אבל אי אפשר להתעלם מהשפעותיה הברורות והמופלאות על הזקנה.

“אי של שלווה, יופי ואהבה”

פסנתרנים ומוסיקאים ידועים רבים הגיעו לגיל גבוה ביותר וניגנו עד סוף ימיהם. מעניין להבחין בכך. בין השמות המפורסמים ניתן למצוא את ארתור רובינשטיין שהפליא בנגינתו משך שנותיו הרבות (95), הצ’לן פבלו קזאלס (96), ועוד רבים.

דוגמה לדמות מיוחדת במינה – היא הפסנתרנית ניצולת השואה אליס (עליזה) הרץ זומר. אליס נשלחה בשנת 43′ ללטרזיינשטאט אך כשגילו הגרמנים במחנה כי היא פסנתרנית ידועה החליטו להטיל עליה להופיע במחנה. מעבר לכך שהיתה פסנתרנית היתה זומר גם מורה לפסנתר, והשתייכה לסגל הבכיר ביותר באקדמיה למוסיקה בירושלים. בשנותיה האחרונות התגוררה זומר בלונדון, והוסיפה לנגן ולהיות פעילה. זומר, ילידת 1903 נפטרה לפני כשנתיים בלבד בגיל 110. אליס הרץ זומר נגינה כמעט עד סוף ימיה ונחשבה לניצולת השואה המבוגרת ביותר בעולם ובו זמנית גם לפסנתרנית המבוגרת ביותר בעולם.

אי אפשר שלא להבחין בהשפעתה של הנגינה בפסנתר עליה. “אני מלאה בשמחה!”, מעידה על עצמה בעיניים מחייכות בסרטון שהוקלט בהיותה בת 109. “מוסיקה היא נס, ומקומה הראשון של האומנות”, אומרת זומר. “היא מובילה אותנו אל אי של שלווה, יופי ואהבה”. צפו בסרטון –

אליס זומר מעוררת ההשראה

שתפו:

פורסם ב-

מה הנגינה מפתחת בנו?

הקסם שבנגינה

נגינה – מוח

באיזה אופן נגינה מפתחת אותנו? מה קורה במוח בזמן שאנו מנגנים? במהלך השנים האחרונות חקרו מדענים את השאלה הזו והגיעו לתשובות מעניינות. המחקרים מוכיחים שנגינה מפעילה בו זמנית אזורים מרובים במוח ומאמנת אותם באופן כזה שמגביר את היכולות המוחיות גם בתחומים נוספים, ובכך למעשה משפר את התפקוד שלו תוך כדי האצת מהירות בה הוא מעבד נתונים. צפו בסרטון המקסים הזה ובו מתואר כיצד זה בעצם קורה. הסרטון נוצר והופק ע”י המוסיקאית והמרצה ד”ר אניטה קולינס ופורסם ע”י TED-Ed

האופן בו משפיעה עלינו הנגינה – מתוך אתר TED-Ed

 

 

By Anita Collins – TED-Ed: lessons Worth Sharing

 

 

שתפו: