את הפוסט שלי אני מקדיש הפעם לאחד המלחינים האהובים עלי מהתקופה הרומנטית, פרדריק שופן, שהשפיע עלי רבות.

יצירות לפסנתר בגיל שבע

פרדריק שופן נולד בשנת 1810 בכפר ז’לזובה וולה שבפולין. כבר בגיל צעיר נחשב שופן לילד פלא. הוא הלחין שני פולונזים בגיל שבע ועוד בהיותו ילד התפרסם בכל רחבי פולין. מגיל 6 עד גיל 12 למד אצל המורה לפסנתר וייצ’ך ז’יבני ולאחר מכן עבר לוילהלם וורפל – מורה בכיר יותר בקונסרבטוריון של וורשה. בשנת 1826 החל שופן את לימודיו בבית הספר למוסיקה של וורשה, ובאופן חריג קיבל אישור ממנהל בית הספר, יוזף אלסנר, (שכינה אותו “גאון מוסיקלי”) לדלג על שיעורי פסנתר ולהתמקד בלימודי תיאוריה וקונטרפונקט.

בגיל 19 סיים שופן את בית הספר למוסיקה. סמוך לאותה שנה הלחין כמה מהיצירות המרשימות שלו, ביניהן השלישייה בסול מינור לפסנתר, לכינור ולצ’לו, הסונטה הראשונה שלו בדו מינור לפסנתר, וגם כתב את הוריאציות על נושא מתוך “דון ג’ובאני” של מוצרט (ע”פ האריה “Là ci darem la mano”)

Trio Op.8

Piano Sonata No. 1

Variations on “Là ci darem la mano” from Mozart’s Don Giovanni

שופן קונה לו שם באירופה

פרדריק הצעיר נסע לוינה להציג את יצירותיו החדשות בקונצרטים וזכה שם להצלחה אדירה. עם חזרתו לפולין, בהיותו בן 20 בלבד כתב את שני הקונצ’רטי לפסנתר שלו (בפה מינור ובמי מינור). זמן קצר לאחר מכן רצה להמשיך במסע ההצלחות שלו באירופה וחזר לוינה שוב, ותכנן משם להמשיך גם לאיטליה. זמן קצר לאחר נסיעתו שמע שהחלה התקוממות בפולין נגד השלטון הרוסי ופרצה מלחמה שארכה מספר חודשים. האירועים הקשים בפולין השפיעו במידה ניכרת על מצב רוחו של פרדריק הצעיר וניתן היה להבחין בסערת הרגשות שלו דרך הצלילים שהלחין. בתקופה זו הוא הלחין את הסקרצו בסי מינור אופוס 20 ואת האטיודים, אופוס 10.

Scherzo Op.20 No.1 in B minor

 

 

כאשר שמע שוורשה נכבשה בידי רוסיה חלה שופן בקדחת ועבר משבר נפשי עמוק. במוסיקה של שופן לכל אורך הדרך ניתן להבחין בביטוי של בדידותו וריחוקו מהמולדת דרך הצלילים שכתב. הוא היה ידוע כמי שיכול “לשיר” דרך הפסנתר והכישרון הלירי שלו ניכר בכל יצירה. גם ביצירות הוירטואוזיות שבהם מופק צליל חזק מהפסנתר שומר שופן על השירתיות שלו.

בשנת 1831 בהיותו בן 21 הגיע פרדריק הצעיר מורשה לפריז. הוא פגש שם לא מעט פולנים נוספים שנמלטו מאזור הקרבות לאחר שהמרד הפולני נכשל. באותה תקופה פריז היתה מקום מרכזי מבחינה אומנותית. למעשה המרכזי ביותר באירופה כולה. הוא פגש בעיר הגדולה כמה מהמלחינים הבולטים של אותה תקופה כגון ברליוז וליסט וגם אנשי אמנות ואנשי רוח חשובים, ביניהם הסופר ויקטור הוגו, וגם עם ציירים מרכזיים. עצם היותו של שופן פסנתרן מעולה אפשרה לו להשתלב בצורה טבעית בבמה התרבותית של העיר. למרות שנחשב לפסנתרן מוכשר, במשך 18 שנותיו בעיר הגדולה, עד מותו בגיל 39 הספיק לנגן רק 35 קונצרטים פומביים. העיסוק שתפס את רוב זמנו ופרנסתו של שופן בפריז היה הוראה, והיה מבוקש מאד כמורה בבתי האריסטוקרטים של העיר.

תחילת ההידרדרות במצבו הנפשי של שופן

כיוון ששופן נחשב לפליט פוליטי השלטון הפולני לא אפשר לו לחזור למולדתו, אפילו כדי לפגוש את משפחתו שנותרה שם, עובדה שהשפיעה קשות על מצב רוחו של המלחין הצעיר. בהיותו בדרזדן הכיר פרדריק הצעיר את מריה וודז’ינסקי בת ה-17, שהיתה למעשה בתם של משפחת פליטים ששופן הכיר עוד בפולין. הוא התרשם מאד מהכישרון האומנותי והמוזיקלי של הנערה והתאהב בה. לאחר שהציע למריה להינשא קיבל תשובה חיובית אך כעבור מספר חודשים הוריה של מריה החליטו שמצבו הבריאותי של שופן ואורח החיים הלא יציב שהוא מנהל לא מתאים למריה והם נאלצו להיפרד. וכך, נוסף על ההתמודדות הנפשית הקשה של הגעגועים למולדתו ולמשפחתו נחתה עליו ההתמודדות הקשה עם הפרידה ממריה.

בגיל 28 התאהב שופן בז’ורז’ סאנד (אמנטין אורורה לוסיל דופין) המבוגרת ממנו ב-6 שנים, גרושה, אם לשני ילדים, אשר נחשבה לסופרת הפמיניסטית הראשונה. סאנד הוקסמה מהיצירות האינטימיות שלו אך עודדה אותו לכתוב כמות גדולה יותר יצירות גדולות וארוכות יותר מאלה שכתב עד אותה העת. הוא זכה לקבל מסאנד הבוגרת ממנו את הדבר שהיה כה זקוק לו אותה העת – חום ודאגה אימהית.

יצירה למרות הכל

בחורף של סוף שנת 1838 נסעו בני הזוג לאי הספרדי מיורקה. בעקבות תנאי מזג אוויר גרועים שליוו אותם חלה שופן, והתגלו אצלו סימנים של מחלת השחפת. אך הוא לא וויתר על הכתיבה.

מסוגר בביתו היה נחוש להשקיע בהלחנה, ובין היתר לסיים בכתיבת קובץ 24 הפרלודים אופוס 28 שלו שאת כתיבתם החל כארבע שנים קודם לכן. את הפרלודים שלו, אגב, כתב שופן בהקבלה לרעיון-24 הפרלודים של באך ב”פסנתר המושווה”. גם כאן השתמש  שופן בכל הסולמות המז’וריים והמינוריים, אלא שכאן, במקום לסדר את הקטעים בסדר כרומטי כפי שבאך עשה, בחר לקבוע את סדר הסולמות לפי מעגל הקוינטות (שיטת הארגון של הסולמות לפי רמת הקרבה של שימוש בצלילים משותפים). בפרלודים של שופן ניתן למצוא מבחר מגוון מאד של סוגי מוסיקה – החל מפרלודים בעלי אופי לירי וועד לקטעים וירטואוזיים, החל מפרלודים בעלי אופי דיאטוני (אי סטיה מצלילי הסולם המקורי) ועד לפרלודים כרומטיים, בעלי אופי של שירי לכת, ולעומתם בעלי אופי שירתי ולעיתים מלנכולי.

Prelude Op.28 No.15

האביב היצירתי

כשחזרו בני הזוג ממיורקה עבר שופן הצעיר תהליך החלמה במרסיי  וזמן קצר לאחר מכן עבר לגור בביתה של בת זוגתו  בעיירה הצרפתית נואן. היתה זו תקופתו הפורחת ביותר של המלחין. מצב רוחו השתפר ולכן השנים האלו היו גם פוריות מבחינה יצירתית.

בשנת 1847 נפרדו בני הזוג. הפרידה השפיעה קשות על מצב רוחו של שופן שנאלץ לעזוב את נואן, מקום שהרגיש בו טוב כל כך. בשנתיים שלאחר מכן מצבו הבריאותי והנפשי רק הלך והידרדר. למרות חולשתו המשיך לסיבוב קונצרטים נוסף באנגליה ובסקוטלנד, אך עם הידרדרות מצבו והקדחת ששוב תקפה אותו נאלץ שופן לשוב לפריז. ב-17 באוקטובר 1849 נפטר שופן בדירתו ממחלת השחפת. יצירתו האחרונה של שופן היא המזורקה בפה מינור.

 Mazurka No.49 in F minor

 

 

שופן, אשר הקדיש כמעט את כל חייו הקצרים לפסנתר הינו אחד המלחינים הבולטים ביותר לפסנתר בכל הזמנים. הוא הותיר אחריו מורשת מוסיקלית עשירה שהשפיעה בצורה חזקה על דורות של מלחינים.

לסיום אני לא יכול שלא לשתף אתכם באחד הביצועים המרגשים לקונצ’רטו מס. 2 של המלחין, בביצוע הפסנתרן שנחשב בעיני רבים (וגם בעיני) לפסנתרן שמבצע את יצירותיו באופן מושלם, והוא מעבר לכך גם אחד הפסנתרנים האהובים עלי.

קונצ’רטו מס’ 2 – בביצוע ארתור רובינשטיין

 

דייויד הלפגוט – סיפורו של פסנתרן מיוחד

יוני 2009. אני מקבל טלפון משני חברים טובים (שגם זכיתי להיות המורה שלהם) שמספרים לי בהתרגשות שעומד להגיע לארץ איש מיוחד במינו – דייויד הלפגוט.  דייויד הלפגוט הוא הפסנתרן (האמיתי!) של הסרט “ניצוצות” (1996) וחבריי רוצים להזמין אותי למופע שלו. נעניתי בשמחה.  הגענו למרכז ענב בתל אביב, האולם היה מלא עד אפס מקום. ישבנו בשורה הראשונה ממש מול הבמה. לאולם נכנס במחיאות כפיים איש שניתן היה להבחין מייד בתכונה מיוחדת מאד שלו. הוא הביט בקהל במבט קורן ומלא אהבה, ומשך כל הקונצרט, שבו ניגן ממיטב היצירות הרומנטיות היה בקשר עין עם הקהל. זה היה כאילו לא הסתפק רק בלנגן את המוסיקה עם האצבעות אלא ממש רצה לדבר אותה עם הקהל. הנגינה שלו היתה קולחת ומלאת אהבה. בסיום הקונצרט הקהל קם על רגליו והריע לו, ודייויד לא הסתפק רק במבטים וגם העניק חיבוק, לי, ולכל מעריץ שניגש אליו.

תחילתה של קריירה

דייוויד הלפגוט הוא פסנתרן אוסטרלי יהודי יליד מלבורן (1947) ובנם של ניצולי שואה. כבר משחר ילדותו נחשב הלפגוט ילד פלא מוסיקלי. בגיל עשר החל הלפגוט ללמוד בפרת’ אצל פרנק ארנט וזכה בתחרויות פסנתרנים צעירים. כשהגיע לגיל 14 קיבל הלפגוט מענק ללימודי מוזיקה בארצות הברית, אך אביו של דייויד הצעיר התנגד לנסיעה בגיל כה צעיר. בהיותו בן 17 החל ללמוד אצל המורה אליס קרארד (שהיתה תלמידתו של בלה ברטוק). בתקופת הלימודים איתה זכה בגמר תחרות ה-ABC האוסטרלית 6 פעמים. זמן קצר לאחר מכן זכה דייויד הלפגוט במלגת לימודים ב-” רויאל קולג’ ” בלונדון אצל הפסנתרן סריל סמית’.

בין אשפוז לבמות הקונצרטים

דייויד, ששאף לרצות את אביו שם לעצמו כמטרה לנגן את “היצירה הקשה ביותר שנכתבה לפסנתר”, כפי שכינה אותה אביו – הקונצ’רטו מס’ 3 של רחמנינוב. בתקופת הלימודים שלו התפתחו אצל דייויד הפרעות נפשיות סכיזואפקטיביות.בגיל 22 חזר לאוסטרליה והתחתן לראשונה עם קלר פפ, אשה מבוגרת ממנו ואם לארבעה ילדים אך הנישואים לא האריכו ימים.

התקוות הרבות שתולה בו אביו, הלחץ הרגשי והפיזי מצידו ותחושת החובה להצליח הביאו את דיוויד לשיא בתקופה זו. באותם ימים הגיע ליעד שהציב לעצמו זמן רב וניגן את היצירה הנכספת בקונצרט. בסיום הקונצרט התמוטט ומיד אושפז בבית חולים פסיכיאטרי בו אובחן רשמית כסובל מהפרעה סכיזואפקטיבית. הלפגוט החל טיפול פסיכיאטרי משולב של תרופות ונזעי חשמל.

תהילת הסרט “ניצוצות”

אשתו השניה של דייויד, גיליאן כתבה ספר המספר את סיפור חייו של דייויד החל מילדותו, המתאר את היחס הלא קל שקיבל מאביו ואת הקשיים הנפשיים שפיתח. בעקבות הספר, בשנת 1996 יצא לאקרנים הסרט “ניצוצות” בכיכובו של ג’פרי ראש בתפקיד דייויד המתאר את חייו ואת גאוניותו של דייויד וזכה להצלחה רבה. השחקן הראשי גם זכה בה בפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר. הסרט מתאר כיצד אביו מחנך את הנער לוותר על כל דבר אחר לטובת התפתחותו כפסנתרן. לצד גאוניותו של הלפגוט קיימת גם לא מעט מחלוקת וכמה מההקלטות שלו אף עוררו ביקורות שליליות מצד גדולי המבקרים. הלפגוט ממשיך גם כיום בהופעותיו בעיקר אוסטרליה אך גם ברחבי העולם.

מתוך הקונצ’רטו השלישי מאת רחמנינוב בניצוחה של שרה גרייס ויליאמס ותזמורת המטרופוליטן

 

תודות לאינה היקרה על ההשראה לכתיבת הפוסט

שתפו:

ישנם כמה סיפורים מופלאים על יהודים שחייהם ניצלו בשואה בזכות כישרון מיוחד. אחד הסיפורים המרגשים הוא של הפסנתרן והמלחין היהודי ולדיסלב שפילמן. שפילמן נולד בסוסנוביץ’ (פולין) בשנת 1911 והיה פסנתרן ומלחין. הפרסום הגדול ביותר שלו היה כגיבור הסרט “הפסנתרן” שהפיק וביים רומן פולנסקי על בסיס ספרו האוטוביוגרפי של שפילמן ויצא לאקרנים ב-2002, כשנתיים לאחר פטירתו של הפסנתרן.

שפילמן החל את דרכו המוסיקלית כפסנתרן באקדמיה למוסיקה בוורשה אצל אלכסנדר מיכלובסקי ויוזף שמידוביץ’. בשנת 1931 עבר לברלין שם המשיך את לימודיו באקדמיה לאומנויות ולמד אצל פרנץ שרקר, לאוניד קרויצר וארתור שנאבל. בשנת 1933 אחרי עלייתו של היטלר לשלטון חזר שפילמן לארץ הולדתו שם עסק בעיקר בהלחנה קלאסית, בכתיבת מוסיקה לסרטים ובהלחנת שירים. בין היתר ליווה בעת ההיא לראשונה בקונצרטים את הכנר האמריקאי ברוניסלב גימפל, איתו המשיך הקשר עוד לאורך שנים לאחר מכן. שנתיים מאוחר יותר החל שפילמן לעבוד עבור תחנת הרדיו הפולנית כפסנתרן.

שנים בודדות לאחר מכן הגיעו כוחות הכיבוש הנאצי לורשה והתקבל צו המורה על הפסקת שידורי הרדיו הפולני לאלתר. שפילמן נאלץ לעבור לגטו ורשה, וגם שם המשיך בעיסוקו כפסנתרן כאשר הוא מופיע במסעדות. במהלך השהיה של שפילמן בגטו, תוך כדי העסקתו בעבודות כפיה סייע שפילמן בהברחת כלי נשק. שפילמן הצליח להתחמק מההעברה למחנה ההשמדה טרבלינקה, לשם העבירו את כל בני משפחתו ובעזרת אנשי מחתרת פולניים הצליח למצוא מחסה. כדי להתחמק מהנאצים היה צריך מספר פעמים להחליף את מקומות המסתור שלו.  שפילמן סיפר שהדבר שעזר לו לשמור על שפיותו היה לשחזר לעצמו את היצירות שניגן והלחין.

בשנת 1944 קרוב לסיום המלחמה מצא שפילמן את מקום המסתור האחרון שלו. היה זה בית הרוס שהיה ממוקם במרכז העיר ורשה, אשר בקומת הקרקע שלו היה ממוקם פסנתר ישן. בנובמבר אותה שנה הגיעו לבניין אנשי מפקדה נאצים והחליטו לספח את המבנה לטובת המפקדה שלהם. מי שמצא אותו בבניין היה הקצין וילם הוזנפלד. הוא גילה אותו כאשר יצא שיפלמן מחדרו לחפש לעצמו אוכל. שפילמן נדרש להזדהות ונדהם לגלות שהקצין לא מבקש מייד להרוג אותו. במקום זה, דרש הוזנפלד משפילמן שינגן לו משהו, כהוכחה לכך שהוא אכן פסנתרן. שפילמן ניגש אל הפסנתר וניגן לקצין את הבלדה הראשונה של שופן. הוזנפלד קפא על מקומו מהתרגשות מנגינת הפסנתר של שפילמן.  הוא החליט להציל את חייו, לתת לו מחסה ולספק לו מזון ושתיה. בזכות פעולתו של הקצין הנאצי ניצלו חייו. 

הסצנה מתוך “הפסנתרן” , בה מנגן שפילמן (אדריאן ברודי) לקצין הנאצי (תומאס קרטשמאן) את הבלדה מס’ 1 (גירסה מקוצרת). הפסנתרן המוקלט בסרט הוא יאנוש אולייניצ’ק.

 

שפילמן לא ידע את שמו של הקצין שהציל את חייו עד תום המלחמה. בשנת 1945 חזר הרדיו הפולני לשדר. שפילמן, שחזר לעבודתו ברדיו פתח את השידור הראשון של התחנה בנגינת הנוקטורן המפורסם בדו דיאז מינור. יצירה זו גם היתה היצירה האחרונה שניגן שפילמן בתחנה הפולנית לפני סגירתה בידי הכוחות הנאצים 6 שנים מוקדם יותר.  באותה שנה החליט שפילמן להעלות על הכתב את הזכרונות שלו מהגטו והוציא אותם אל האור בספרו “מותה של עיר”. השלטון הפולני של אותה תקופה לא אהב במיוחד את חלק מאמירותיו החיוביות בספר על כמה מהגרמנים, ואת העובדה ש”לא כולם רעים”. לכן החליט לאסור את המשך פרסום הספר. בינתיים, נודע לו שהוזנפלד, הקצין הגרמני שהציל את חייו שוהה כבר מינואר במחנה הריכוז הסובייטי ונשקפת סכנה לחייו. כל נסיונותיו של שפילמן להצילו עלו בתוהו. ממשלת פולין טענה כי ידיה קצרות מלהושיע. הוזנפלד נפטר בשבי הסובייטי בשנת 1952.

עד לשנות השישים עסק שפילמן בניהול המוסיקלי של תחנת הרדיו הפולנית. במהלך השנים הללו המשיך שפילמן בהלחנה קלאסית, הלחנת מוסיקה לסרטים והלחנת שירים, בין היתר גם שירי ילדים. בנוסף, המשיך שפילמן להופיע על בימות קונצרטים, בין היתר עם הכנר האמריקאי ברוניסלב גימפל, איתו הופיע בשנות השלושים, לפני המלחמה. הם הקימו יחד את חמישיית וורשה, חמישיית פסנתר שאיתה הופיעו עד לשנות השמונים. בסוף שנות השמונים בנו של שפילמן, אנדרז’יי שפילמן החליט שהגיעה העת להוציא לאור מחדש את הספר שכתב אביו בסיום המלחמה. לספר הוענק  שם חדש: “ההישרדות המופלאה”. תוך זמן קצר הפך הספר לרב מכר ותורגם לעשרות שפות. שפילמן פנה סמוך למותו ל”יד ושם” וביקש שיוענק להוזנפלד התואר “חסיד אומות עולם”. כעשר שנים מאוחר יותר, לאחר מותו של שפילמן, הוענק להוזנפלד התואר חסיד אומות העולם על פעולות ההצלה שנקט. שפילמן מת בוורשה בשנת 2000 בהיותו בן 89.  שנתיים מאוחר יותר ספרו של שפילמן הגיע אל האקרנים בסרטו עטור הפרסים של רומן פולנסקי – “הפסנתרן”.

ולדיסלב שפילמן מנגן את הנוקטורן בדו דיאז מינור – איתו סגרה תחנת הרדיו הפולנית את שידוריה עם עליית הנאצים ואיתו חזרה התחנה לשידור ב-1945. הביצוע הוקלט בביתו בוורשה שנתיים לפני מותו.

שתפו:

מהו תו במוסיקה

כמעט אף מורה לפסנתר (או מורה לכל כלי נגינה אחר) לא פוסח כיום על הפרק החשוב של לימוד קריאת תווים. השפה הכתובה של המוסיקה. תו מוסיקלי הוא בעצם הייצוג הגרפי של המוסיקה באמצעות סמלים. התווים בשיטה המודרנית מייצגים קודם כל את שני הפרמטרים הראשוניים ביותר במוסיקה – גובה צליל ומשך צליל. מעבר לכך הם יכולים להכיל מידע חשוב נוסף כגון עוצמה, מהירות, גוון הצליל ועוד.

הצורך בשפה כתובה

התווים עונים על הצורך ברישום מוזיקה והפצתה. כיוון שמוסיקה עברה מדור לדור בתוך תרבויות שונות היא לא תמיד נכתבה. גם כאשר נרשמה בימי הביניים המוקדמים היא היתה נכתבת בסימנים מוסכמים שהיו כלליים בלבד (וכונו “נוימות”). סימן אחד יכול היה להורות על נגינה או שירה של כמה צלילים, כפי שקיים גם בטעמי המקרא. ככל שמתקדמים בשנים שיטות הכתיבה הופכות ליותר ויותר ספציפיות ומפורטות, בעיקר בגלל חשיפה תרבותית הולכת וגדלה, ובגלל רצון להגיע לרמה מפורטת יותר של רישום.

נוימות

אחד מאנשי המפתח בתחום התפתחות התיווי הוא גוידו ד’ארצוֹ (Guido d’Arezzo). גוידו התחיל את הקריירה שלו במנזר בעיר ארצו שעל חוף הים האדריאטי. הוא חי כנזיר במסדר הבדיקטי של ימי הביניים ועסק בתיאוריה של המוסיקה. הוא הבחין בכך שלזמרים במנזר קשה לזכור בעל פה מזמורים ארוכים. והחליט לייסד שיטה חדשה שתסייע להם לזכור את המוזיקה. שיטה של תווים על גבי קווים.

לפי שיטה זו גובה הצליל נקבע לפי גובה התו על גבי השורות. צפון איטליה הכירה אותו תוך זמן לא רב בזכות ההמצאה שלו. לימים הוא הוכתר כממציא התיווי המוזיקלי המודרני. לפי השיטה שלו הצלילים מיוצגים ע”י תווים מרובעים (שהפכו לעגולים במשך הזמן). התווים נכתבים על גבי שורות (זה התחיל מארבע שורות בתקופתו – ואלה התרחבו מאוחר יותר ל”חמשה” של חמשת הקווים אשר מוכרת לנו כיום). הרישום על גבי השורות היה מפורט יותר מהנוימות וענה על צורך חשוב של מלחינים.

מזמור שגוידו ד’ארצו עיבד וערך – Ut queant laxis

שיטת התווים המערבית כיום

ההפרש בגובה בין שני צלילים נקרא מרווח. האוקטבה היא המרווח האוניברסלי שבתוכו מאורגנים התווים. התיאוריה של המוזיקה המערבית מחלקת את האוקטבה ל-12 גבהים של צליל (“12 הטונים”) שמשמשים בסיס עליו מולחנת מוסיקה. ההפרש בגובה בין צליל לצליל לפי שיטה זו נקרא חצי טון. יצירות מוסיקליות לרוב לא משתמשות בכל 12 הטונים אלא בקבוצה מוגבלת מתוכם הנקראת סולם. הסולם משמש בסיס ליצירה המוסיקלית.  הסולמות הנפוצים במוזיקה המערבית הם סולמות בעלי 7 תווים, המייצגים 7 צלילים מסויימים מתוך ה-12.

הבעיות בתיווי

לשיטת התיווי שייסד גוידו יתרונות בולטים. נבנתה עליה כל שיטת התיעוד המוסיקלי הכתוב המקובלת היום בעולם, שיטה המכילה מידע ברמת פירוט גבוהה ביותר לגבי הביצוע של המוסיקה. יחד עם זה יש כמה בעיות. בעיות בשיטה שכתובה ברמת פירוט גבוהה, וגם ספציפית בעיות שקשורות לשיטה הספציפית שייסד גוידו. אני מכיר אותן היטב כמורה לפסנתר, אבל פגשתי אותן כבר הרבה לפני שהפכתי להיות מורה לפסנתר.

בעיית התווים כשפה

ראשית – המוסיקה היא שפה. בדומה לשפה המדוברת – אנו רוכשים אותה כבר כתינוקות, אם נרצה או לא נרצה. יש שנחשפים אליה יותר, יש שפחות, יש שרגישים וסופגים אותה יותר, ויש כאלה שפחות. אבל דבר אחד בטוח – נרצה או לא נרצה, כולנו רכשנו את השפה הזו בשלב מוקדם של חיינו, כפי שרכשנו את שפת הדיבור.

בגיל 6 רובנו עוד לא פגשנו מורה לפסנתר אבל לכיתה א’ הלכנו גם הלכנו. במשך שבועות וחודשים ארוכים של תרגול מייגע למדנו מיומנות חדשה שלא הכרנו ולא היתה לנו אינטואיטיבית כלל וכלל. הרבה יותר קל לנו להגיד את המילה מאשר לכתוב או לקרוא אותה, פשוט משום שאת זה המוח שלנו למד מינקות. אותו דבר מתרחש במוסיקה.

כאשר מי שרוצה ללמוד נגינה מחפש מורה לפסנתר הוא לוקח בחשבון את העובדה (שלא תמיד משמחת אותו) שיצטרך להתמודד עם לימוד קריאת תווים. לרוב תלמיד לוקח בחשבון שמורה לפסנתר לא רק “יראה לו איפה לשים את האצבעות”. אני גם לא מכיר הרבה מורים לפסנתר שיסכימו ללמד נגינה בלי תווים.

כל מורה לפסנתר יודה שלימוד קריאת התווים ונגינה “ישירות מהדף” היא מיומנות שלוקח זמן רב להיות בקיא בה. היא דורשת תרגול רב והתמדה לאורך זמן. בדיוק כמו שלקח לנו ללמוד קריאת אותיות ומילים. בנוסף, את הקריאה היינו חייבים לרכוש בגיל 6, גיל בו כושר הלמידה הוא גבוה במיוחד ולכן רכשנו אותה תוך מספר חודשים. לו התחלנו ללמוד קריאה בגיל 25 זה היה לוקח זמן רב יותר.

כמורה לפסנתר אני פוגש תלמידים רבים ששואלים אחרי מספר שיעורים: “איך אני אדע לקרוא תווים בצורה שוטפת?” או שאלות דומות. הם לרוב לא לוקחים בחשבון את העובדה (הלא משמחת בדרך כלל) ש”בשביל כבוד צריך לעבוד”. מיומנות הקריאה לוקחת זמן ותרגול, ודורשת משמעת.

החסרונות בשיטת התיווי כפי שהתגבשה

הלמידה

כשפגשתי לראשונה מורה לפסנתר זה היה בערך בגיל 6. יעל, המורה המקסימה שלי אפשרה לי להמציא מנגינות ו”להביא” אותן לשיעור. לא רשמתי אותן בתווים, פשוט זכרתי אותן. במקביל – למדנו מנגינות קלות מתוך חוברת ידועה של ג’ון תומפסון. העדפתי תמיד לזכור את המנגינה כמה שיותר מהר ולשים את התווים בצד. אחד הדברים שהפריע לי הוא הצורך להתרכז בכמה דברים בו זמנית – מבט אל הדף ומבט אל המקלדת באותו זמן. אבל בעיה נוספת היא גדולה הרבה יותר. המוסיקה לא זקוקה לרישום כדי להתקיים אלא רק כדי להיות מתועדת ואם יודעים לנגן אותה בהחלט עדיף לא להסיח את הדעת במבט ופיענוח נוסף. כמורה לפסנתר פגשתי תלמידים רבים שמוטרדים מהתופעה של נגינה בע”פ ולא תוך כדי מבט בתווים. “זו לא חוכמה” – הוא אחד המשפטים הנפוצים, “אני כבר זוכר את זה”. ואני מבחינתי דואג להסביר: התווים אינם המטרה. הם הכלי לתיעוד של המוסיקה. ככל שפוגשים ומפענחים יותר תווים, מהירות הפיענוח תגדל. כפי שקרה בקריאה.

ריתמוס

בעיה שניה קשורה לתפיסה האינטואיטיבית של הגרפיקה של התווים. בתוכנות מודרניות לעריכת מוסיקה אפשר לראות ייצוג גראפי של הצליל באמצעות פס מאורך אופקי. ככל שהפס רחב יותר הוא מייצג צליל ממושך יותר. אך בשיטת התיווי שנוסדה לפני 1,000 שנים הקדישו יותר מחשבה על התפיסה האינטואיטיבית של הגובה  ולא של המשך. ולא בכדי. היכולת שלנו לשחזר תבניות קצב בלי תווים טובה יותר מאשר היכולת שלנו לשחזר תבניות מלודיות. החוש הריתמי הוא ראשוני יותר – כבר מהימים שבהם שמענו את פעימות הלב של אמנו בתוך הרחם. ואולם, ככל שמתקרבים אל עבר המאות המאוחרות יותר החשיפה התרבותית הולכת וגדלה ונוצר צורך לשכלל את השיטה של גוידו. והיא אמנם נהייתה מפורטת יותר אבל הקריאה של המשך נותרה עד היום לא אינטואיטיבית.

התווים לנגני פסנתר ומקלדת

בעיה שלישית קשורה מאד דוקא לפסנתר וכלי המקלדת. ככל שהתו על גבי החמשה כתוב גבוה יותר במעלה השורות הוא מייצג קליד שממוקם בצד ימני יותר בפסנתר. היה אינטואיטיבי יותר לנגני פסנתר לקרוא את התווים כך שקליד ימני מיוצג על ידי תו ימני וקליד שמאלי מיוצג על ידי תו שמאלי. אך השיטה היא שיטה אנכית של גובה. הצורך בתרגום – גבוה – נמוך / ימין – שמאל דורש מורכבות נוספת בפעולת הפיענוח. כמורה לפסנתר החלטתי בעבר ללמד ילדים קטנים בשיטה בה יוכלו לראות את התווים הכתובים בצורה גרפית אופקית המתייחסת לגבהי התווים (ולא אנכית). זה עבד לא רע, אך כיוון שהשיטה לא ממוסדת לא ניתן היה להמשיך עם זה לאורך זמן.

כדי להקל, בעיקר על ילדים, הוצאות ספרים רבות מוציאות חוברות של “תווים בצבעים”. לפי השיטה הזו מדביקים מדבקה עם צבע על כל קליד וכך מוצאים את התו בקלות. גם כאן החסרון הוא שלא זו השיטה האוניברסלית – וזה רק דוחה את המיומנות שבכל מקרה יצטרכו ללמוד מחדש מאוחר יותר.

שתפו: