פורסם ב-

הרהורים על זיכרון מוזיקלי והנאה

הרהורים על זיכרון והנאה

על זיכרון ועל דיסוננס

הבוקר הגיע אלי תלמידי עידו (השם שמור במערכת), בן 38, והשמיע לי את הסונטה לפסנתר של מוצרט בלה מז’ור קכל 331 אותה הכין בבית במשך השבוע. כשהגענו לטריו בחלק האמצעי, אשר בעיקר עליו עבד בימים האחרונים ניגן תו שגוי (לה במקום סול – זה המוקף בעיגול בתמונה) והערתי לו על כך. אציין כי עידו, תלמידי הוא אחד מהתלמידים המוכשרים והמוזיקליים ביותר שפגשתי. מסתבר שקרתה כאן תופעה שכבר מוכרת לי זה זמן רב, ומי מכם שעוסק בהוראה בטח פגש בה פעם או יותר  – התיקון שלי נשמע לו כמו זיוף! איך זה ייתכן? שאל בפליאה. כאשר אנחנו שומעים שוב ושוב רצף של צלילים מתרחש במוח תהליך שבו אנחנו שומעים צליל ומדמיינים את הצליל הבא שהתרגלנו לשמוע כצליל הכרחי. באופן הזה תהליך שהחל כתהליך למידה של רצף הופך את הרצף המושמע ליחידה בעלת “זהות”. כל מה ששונה ממנו עלול לגרום לאפנו להתעקם קלות.

היקשרות

 כשמתרגלים – גם “נקשרים” להרגל ומה אינו תואם להרגל מתפרש כדיסוננס. באותו אופן אם ניקח כל מנגינה שאנו רגילים לשמוע מימים ימימה, תהיה גאונית יותר או גאונית פחות יהיה לנו קשה לשנות אותה לאחר שהטמענו אותה בזיכרון. ואם כבר מוצרט, שעל אף היותו בן תמותה, ועל גאוניותו באמת קשה לי להתווכח, אני בכל זאת לא יכול שלא להיזכר במשפטו המפורסם של אנטוניו סליירי בן תקופתו של המלחין:

And music finished as no music is ever finished. Displace one note and there would be diminishment. Displace one phrase and the structure would fall…Here again was the very voice of God. I was staring through the cage of those meticulous ink strokes at an absolute beauty

נראה שאת משפטו של סליירי רבים מאיתנו מאמצים גם בהקשר של יצירות מוסיקליות של מלחינים אחרים, ולא רק מהמוסיקה הקלאסית – גם מהפופלארית העכשווית. משהו שהושרש בזיכרון מקבל “שכבה רגשית” משמעותית. משהו בהתרגלות מגביר את הקסם.  מן הסתם, אני לא הראשון שמגלה שאחת מתופעות שמעוררות בנו את ההנאה ממוסיקה קשורה לזיכרון. אבל מעניין לי שוב ושוב להרהר בתופעה. התמכרות?

כאשר אנו שומעים יצירה בפעם הראשונה, לא נוכל לחוות את אותה חוויה בפעם השניה (לטוב ולרע). קשה לי לשכוח את אמירתו של ד”ר נחום אמיר לי ולבנות/י כתתי באקדמיה באמצע שנות ה-90 על הפרלוד לאופרה “טריסטן ואיזולדה” של ריכרד ואגנר: “אני מקנא בכם שאתם שומעים את היצירה הזאת בפעם הראשונה”. אכן כששומעים משהו בפעם הראשונה נהנים מההפתעה של מה שלא ציפינו, וזה אולי דומה לאהבה ראשונה. אבל כששומעים אותו שוב, מתווסף סוג נוסף של הנאה, ההיזכרות, ההיקשרות, הנועם שבציפיה שמתממשת. גם אז, אגב, לא חייבות להסתיים ההפתעות, ודוקא אז אפשר “לחזק את הקשר”. וכמו שהרקליטוס אמר (ורבי יצחק סדאי ז”ל אהב לצטט) – “אינך יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים”

נהנים לחזור אל המּוּכָּר

אפקט החשיפה בלבד (Mere Exposure Effect) הוא ממצא של הפסיכולוג וחוקר הפסיכולוגיה החברתית האמריקאי רוברט זאג’ונס. לפי מחקריו חשיפה חוזרת ונשנית לגירוי (לא רק מוזיקלי) מובילה לחיבה גדולה יותר לאותו גירוי. זיכרון והנאה. הנה סרטון חביב שמצאתי ומתאר את התופעה בצורה יפה.

פורסם ב-

פורום תווים בפייסבוק

תווים

רוצים/ות לקבל מידע אודות קונצרטים ומופעים מוזיקליים? לדבר תיאוריה? לשאול שאלות הקשורות לתווים ותיווי? רוצים/ות לשתף משהו מעניין ולראות מה אחרים שיתפו? הפורום מתאים לכולם/ן – מתלמדים/ות, מורים/ות, חובבים/ות, מומחים/ות, אוהבי/ות מוסיקה קלאסית, וגם חובבי/ות מוזיקה עכשווית פופולרית ללא מגבלות סגנון או תרבות.

זה המקום לשאלות ותשובות ודיון בתחום המוסיקה והתיאוריה, החל מטכניקות כתיבה בסגנונות שונים, הרמוניה לסוגיה ולתקופותיה, שאלות טכניות ואחרות בנושא תוכנות לתיווי כגון סיבליוס, פינאלה ועוד, שיתוף חומר היסטורי מעניין הקשור לתחום התיווי והתיאוריה, שיתוף רעיונות חדשים הקשורים לתחום וגם המלצות לספרי תווים שראו אור ותווים באינטרנט.

זה גם המקום לפרסם בו אודות קונצרטים, שידורי רדיו ושידורי טלויזיה הקשורים במוסיקה קלאסית, ג’אז, ומוסיקה אתנית.

הצטרפו עכשיו!

פורסם ב-

מהֵאָחְזוּת הנח”ל לשיעורי הפסנתר

ציור: שמואל כץ    

בסוף 1967, כמה שבועות אחרי תם מלחמת ששת הימים הוקמה אל מול חופי ימת ברדאוויל שבצפון חצי האי סיני האחזות נח”ל-ים. שנה לאחר מכן הוזמנה נעמי שמר לבקר בהאחזויות שהוקמו בצפון חצי האי. מפקד ההאחזות ערך לה סיור. בין היתר הפליגה בימת ברדאוויל, ביקרה בשטחי החקלאות, ספגה את הווי ההאחזות, והרושם הרב שנותר בה גרם לה להעלות את הכתב את שירה המפורסם “בְּהֵאָחְזוּת הַנַּחַ”ל בְּסִינַי”.  

כך נראו המזח והחיילים בהאחזות בעיניו של הצייר שמואל כץ ז”ל שביקר בה. הדגים המתוארים השיר הגיעו משם. שמואל כץ מוכר היום בין היתר בזכות העובדה שאייר את הספר “דירה להשכיר” שיצא לאור 3 שנים מאוחר יותר. הציור הופיע בעמוד השער של עתון “במחנה נח”ל” שיצא אז.

במסגרת פרויקט עיבודים גדול שהתחלתי לשיריה של נעמי שמר סיימתי ממש לאחרונה לעבד לפסנתר את שירה המקסים “בְּהֵאָחְזוּת הַנַּחַ”ל בְּסִינַי”. לגמרי במקרה, כעבוד כמה ימים נכנס אלי תלמידי היקר מ. אשר הראה לי את הציור, וגילה לי שהוא עצמו היה מפקד אותה הֵאָחְזוּת עליה כתבה נעמי שמר שיר ידוע. פגש אותה, ערך לה סיורים, צלה לעיניה דגים על גחלים, ממש כמו בשיר, והיה למעשה שותף פעיל בחוייות שהותירו עליה רושם כה עז. כאשר סיפרתי לו כי ממש עכשיו סיימתי לעבד את השיר הידוע הוא התרגש ואני לא פחות! 

פורסם ב-

עניין של גודל

הפסנתר הגדול ביותר בעולם

מה הגודל עושה לצליל הפסנתר ולחויית הביצוע? רוחבו של הפסנתר הגדול ביותר שנמדד אי פעם הוא שניים וחצי מטרים בקירוב. הוא כולל 156 קלידים (68 קלידים יותר מאשר פסנתר קלאסי רגיל) גובהו כשני מטרים ואורכו משתרע על פני לא פחות משישה מטרים! את הפסנתר בנה אמן העץ דניאל שפיאבסקי (פולין). בקונצרט רשמי שהתקיים בשימבארק, פולין ב-30 בדצמבר 2010 ניגנה בו הפסנתרנית, המלחינה והמרצה למוסיקה קטרזינה בורק.

פורסם ב-

מוזיקה בגיל הַזִּקְנָה

קרוב ל-40% מהאוכלוסיה שעברה את גיל 80 לוקה במחלות ניווניות נוירולוגיות בהן מתנוונים בהדרגה תאי עצב במוח – הנפוצה שבהן היא אלצהיימר. בתהליך ההידרדרות המוחית מתרחשת ירידה ניכרת ביכולות החשיבה ובתפקוד של המוח ובין היתר בזיכרון. הלוקים/ות בתסימים חשים /ות דיכאון ובדידות ויוצרים/ות פחות קשר עם סביבתם/ן. הם/ן מתחילים/ות לחוש לא מחוברים /ות מחייהם/ן וממי שהיו בעבר. קשיים בזיהוי דמויות מקורבות, וחוסר התמצאות בזמן ובמרחב הם רק חלק מהתסמינים של אותם מצבים. במצברים אלה קיימים טיפולים תרופתיים מגוונים אך תחום אחד עושה קסמים והוא לא מורכב מחומר כימי כלשהו: מוזיקה.

זה זמן רב שמוזיקה ידועה בסגולותיה הטיפוליות וכוח הריפוי שלה. במוזיקה קיים פוטנציאל להפעלה מיידית של אזורים נרחבים במוח מעבר לחוש השמיעה הפיזי ושניים מהבולטים שבהם הם זיכרון ורגש. העיסוק במוזיקה, נגינתה, ואפילו שמיעתה בלבד בכוחה לעורר זכרונות מודחקים שלא עולים בתנאים אחרים. מוזיקה שמתקשרת לאירוע שבעבר עורר רגש, תעורר רגש מחדש גם במצב של ירידה בתפקודים המוחיים. יחד עם הרגש מתעורר הזיכרון של אירועים שנשכחו. שירים ויצירות מוזיקליות, בין אם הם קשורים לעברם של החולים/ות במחלה הניוונית ובין אם לאו, יש בכוחם לעורר רגשית ובאורח פלא גם לחבר אותם/ן מחדש לחבריהם/ן, למשפחתם/ן ולעולם הסובב אותם/ן ממנו התנתקו כאשר הופיעה הירידה בתפקוד. כך הם/ן חוזרים/ות ממצב של אדישות בחזרה אל הרגש. בחזרה אל מעגל החיים.

פורסם ב-

תלמידים מְסַפְּרִים

יהונתן קול מורה לפסנתר המלצות

במהלך קרוב ל-24 שנות הוראה פגשתי מאות תלמידים לפסנתר, עיבוד ותיאוריה, בעלי יעדים מוסיקליים שונים, ממקומות שונים ובגילאים שונים. יש שהמשיכו את לימודיהם אצלי תקופה קצרה, ויש ארוכה (גם 20 שנה ויותר), יש שהגיעו לכמה מפגשי העשרה (ביניהם גם מורים למוסיקה), או כאלה שהגיעו רק כדי לקבל טיפים מעשיים בתחום פיתוח השמיעה. כולכם, אלה שאיתי עכשיו ואלה שכבר במקומות אחרים נמצאים אצלי בלב. תודה על כל הביקורות, כבר קיבלתי לא מעט, הנה כמה מהביקורות שכתבתם ונגעו ללִבִּי. תודה!

 

לקריאת ביקורות נבחרות הקליקו כאן

פורסם ב-

על קריאת תווים

קריאת תווים 2

תלמידים רבים פונים אלי במהלך התקופה הראשונה ללימודים וכשזה מגיע לנושא תווים הם שואלים אותי שאלות שאני מוצא בהן הרבה מכנה משותף. למשל – “מתי אדע לקרוא תווים?” וגם שאלות מהסוג של – “כעבור מספר אימונים אני זוכרת את היצירה בעל פה וכבר לא צריכה להסתכל בתווים אז אני מרגישה שזה לא חוכמה כי אני לא באמת קוראת! אז זה בסדר…?”.

ובכן התשובה לא מסובכת. אז הנה מורה נבוכים קצר –

לצורך ההסבר שלי אני אוהב להשתמש בשלוש אנלוגיות – אנלוגיית שחקן התיאטרון, אנלוגיית תלמיד בית הספר היסודי, ואנלוגיית השירה.

מקומה של קריאת התווים בתהליך הלימודי ובביצוע

אז “האם זה בסדר פשוט לזכור בעל פה ולהתעלם מהתווים…?” – לפי אנלוגיית השחקן – המטרה הממשית היא לא קריאה מהדף. הטקסט הוא אמצעי לזכור מה ואיך לומר והדבר הממשי במובן האומנותי הוא הביצוע. אחרי הכל, כאשר השחקן על הבמה, איש בקהל אינו מתעניין ביכולות הקריאה שלו. הטקסט הוא רק האמצעי בעזרתו הוא זוכר את התוכן האומנותי. כך גם בביצוע מוסיקלי. התווים אינם המטרה ואין כל פסול בכך שלומדים בעל פה ונפרדים מדף התווים. ההיפך הוא הנכון. זה נכון שכדאי שקצב הפיענוח של התווים יהיה מהיר כדי לא להתעכב בגללם, אך התווים הם הטקסט בלבד. עדיף כמה שפחות להיות תלוי ב”דף ההוראות” ולהיות כמה שיותר מרוכז בביצוע, שהרי הוא העיקר ולשם כך התכנסנו.

השגת מיומנות הקריאה תיקח תמיד יותר זמן ממה שהייתם רוצים

“למה כל כך הרבה זמן עד שאני קולט?…”  – אנלוגיית התלמיד מדברת על מיומנות הקריאה עצמה. בבית הספר היסודי רכשנו את הידע הבסיסי שיאפשר לנו לבטא מילים מתוך טקסט כתוב. רובנו לא תמיד חושבים על זה, אך מיומנות הקריאה הספונטנית והשוטפת לא נרכשה בשעתיים, לא ביומיים, ואפילו לא בחודשיים. ברוב המקרים נדרשות בין שנתיים לשלוש עד שניתן לתרגם מה שראינו על הנייר ולהפוך את הטקסט למשהו שנוכל להשמיע באופן שוטף באמת. בל נשכח שאת לימוד הקריאה רובנו החל סביב גיל 6, גיל שבו כושר הלמידה גבוה. אז תוך כמה זמן יודעים לפענח את הכתוב בשפת התווים ולהשמיע אותו בצלילים באופן שוטף? קשה יהיה לקבוע מספרית בחודשים או בשנים, אך ללא ספק – זה לא יקרה מהר יותר ממהירות לימוד הקריאה שלנו בגיל צעיר.

למה זה קשה כל כך?

האם חייבים תווים כדי שנדע לנגן יפה? ממש לא חייבים. אפשר לנגן מנגינות נהדרות ואף להלחין בלי שיהיה מושג ירוק על חוקי התווים. רבים מצליחים להגיע לחיקויים מעולים משמיעה. כמה מגדולי האמנים הידועים לא ממש יודעים תווים לא כל שכן תיאוריה. אבל חשוב לזכור – חוקי התווים נועדו לשמר כמות גדולה של מידע מדוייק לגבי איך המלחין המקורי של היצירה הגדיר כל חלק בביצוע של היצירה. השפה הכתובה מאפשרת להבין “למה התכוון המשורר” ולא להיות תלוי בהבנת היצירה רק דרך ביצוע כזה או אחר ששמענו. כך גם נבין טוב יותר אילו דברים משלנו אנחנו רוצים לבטא דרך המוסיקה. כאן זה המקום לתת את אנלוגיית השירה: לרוב בני האדם לא דרושות יותר מאשר שתי אזניים (ואפשר גם אחת) כדי לחקות בשירה או בתיפוף על השולחן תופעות מוסיקליות שיכולות להיראות מאד מסובכות על הנייר למען האמת. הצורך בפיענוח מקצב מסובך ושיחזור שלו בנגינה גובה לפעמיים הרבה יותר “אנרגיה” מאשר פשוט לחקות אותו משמיעה, לתופף, או לשיר אותו. שפת המוסיקה טבועה בנו עוד משחר נעורינו, נרצה בכך או לא, ולכן קל לנו “לדבר אותה” גם אם לא למדנו (או לא נלמד אי פעם) איך לכתוב או לקרוא אותה.

בהמשך לאנלוגיית השירה – אולי זה המקום להזכיר ששפת התווים היא לא שפה אינטואיטיבית מבחינה גרפית. הקושי העיקרי טמון בייצוג הגרפי של חוקי משך התווים. בעוד שגובה הצליל מיוצג בצורה מוחשית על פי גובה העיגול במעלה חמשת קווי החמשה, משך התו מיוצג באופן פחות אינטואיטיבי ע”י סימנים מוסכמים שעברו מדור לדור. אין באמת קשר אינטואיטיבי לבין תו חלול למשך זמן ארוך, וגם אין קשר בין נקודת הסטקטו לתו קצרצר. ואם בכל זאת נקודה מזכירה לכם “קצרצר” או “קטנטן” אז מה לגבי זו המופיעה מימין לתו או הפסקה? הנקודה ההיא דוקא מאריכה את התו.

אז איך מזרזים את העסק בכל זאת?

כמובן שיש תפקיד מכריע לשאלה – כמה זמן תהיו מוכנים להקדיש למלאכת לימוד הקריאה, וכל המרבה – הרי זה משובח. המתכון המומלץ למי שרוצה להתקדם מהר הוא עבודה יומיומית על טקסט חדש, כך שתהליך ה”בעל פה” לא יפגע ב”שריר הפיענוח”. ראו בזה אימון כושר לכל דבר – כושר מוחי. מומלץ לעבוד עם תווים קלים במיוחד כדי לא להתעכב המון על אותה יצירה וכדי שאפשר יהיה להתמודד עם תווים חדשים בכל יום מחדש. עד כמה קלים צריכים להיות התווים האלה? המורה שלכם ישמח להמליץ על החומר המתאים. בהצלחה!

פורסם ב-

קבלו עדכון על העלאה של תווים לאתר

באים לכאן הרבה? אם אחת הסיבות לביקור שלכם באתר הסטודיו לפסנתר היא לברר אם עלו תווים חדשים לאתר אין צורך לדפדף עוד בין כל הקטגוריות. בקליק אחד תוכלו להישאר תמיד מעודכנים ולקבל הודעה מיידית לתיבת המייל שלכם כאשר עולים תווים חדשים לאתר. איך זה עובד? ערוץ הסטודיו לפסנתר מפרסם תווים לשירים ולרובם קיים קובץ שמע המנגן את התווים באמצעות תוכנת התיווי שבה הם נערכו. קובץ השמע מאפשר המחשה של התווים עוד לפני שמדפיסים אותם והוא מסייע בלימוד התווים עצמם לאחר ההדפסה. סמן מיוחד עוקב אחרי המיקום בתווים ומאפשר לדעת כיצד כל תיבה אמורה להישמע.

אז מה צריך לעשות בעצם? פשוט מקליקים על קישור ההרשמה. בכל פעם שבה אני מסיים לערוך תווים אני מייצא סרטון מתוכנת התווים ומעלה אותה לערוץ היוטיוב. הערוץ שולח באופן אוטומאטי עדכון על כך שסרטון חדש עם תווים עלה לערוץ. העדכון נשלח לכל מי שבחר להיות מנוי של הערוץ. הקליקו "הירשם כמנוי" ואתם מנויים!