
הרהורים על זיכרון והנאה
על זיכרון ועל דיסוננס
הבוקר הגיע אלי תלמידי עידו (השם שמור במערכת), בן 38, והשמיע לי את הסונטה לפסנתר של מוצרט בלה מז'ור קכל 331 אותה הכין בבית במשך השבוע. כשהגענו לטריו בחלק האמצעי, אשר בעיקר עליו עבד בימים האחרונים ניגן תו שגוי (לה במקום סול – זה המוקף בעיגול בתמונה) והערתי לו על כך. אציין כי עידו, תלמידי הוא אחד מהתלמידים המוכשרים והמוזיקליים ביותר שפגשתי. מסתבר שקרתה כאן תופעה שכבר מוכרת לי זה זמן רב, ומי מכם שעוסק בהוראה בטח פגש בה פעם או יותר – התיקון שלי נשמע לו כמו זיוף! איך זה ייתכן? שאל בפליאה. כאשר אנחנו שומעים שוב ושוב רצף של צלילים מתרחש במוח תהליך שבו אנחנו שומעים צליל ומדמיינים את הצליל הבא שהתרגלנו לשמוע כצליל הכרחי. באופן הזה תהליך שהחל כתהליך למידה של רצף הופך את הרצף המושמע ליחידה בעלת "זהות". כל מה ששונה ממנו עלול לגרום לאפנו להתעקם קלות.

היקשרות
כשמתרגלים – גם "נקשרים" להרגל ומה אינו תואם להרגל מתפרש כדיסוננס. באותו אופן אם ניקח כל מנגינה שאנו רגילים לשמוע מימים ימימה, תהיה גאונית יותר או גאונית פחות יהיה לנו קשה לשנות אותה לאחר שהטמענו אותה בזיכרון. ואם כבר מוצרט, שעל אף היותו בן תמותה, ועל גאוניותו באמת קשה לי להתווכח, אני בכל זאת לא יכול שלא להיזכר במשפטו המפורסם של אנטוניו סליירי בן תקופתו של המלחין:
And music finished as no music is ever finished. Displace one note and there would be diminishment. Displace one phrase and the structure would fall…Here again was the very voice of God. I was staring through the cage of those meticulous ink strokes at an absolute beauty
נראה שאת משפטו של סליירי רבים מאיתנו מאמצים גם בהקשר של יצירות מוסיקליות של מלחינים אחרים, ולא רק מהמוסיקה הקלאסית – גם מהפופלארית העכשווית. משהו שהושרש בזיכרון מקבל "שכבה רגשית" משמעותית. משהו בהתרגלות מגביר את הקסם. מן הסתם, אני לא הראשון שמגלה שאחת מתופעות שמעוררות בנו את ההנאה ממוסיקה קשורה לזיכרון. אבל מעניין לי שוב ושוב להרהר בתופעה. התמכרות?
כאשר אנו שומעים יצירה בפעם הראשונה, לא נוכל לחוות את אותה חוויה בפעם השניה (לטוב ולרע). קשה לי לשכוח את אמירתו של ד"ר נחום אמיר לי ולבנות/י כתתי באקדמיה באמצע שנות ה-90 על הפרלוד לאופרה "טריסטן ואיזולדה" של ריכרד ואגנר: "אני מקנא בכם שאתם שומעים את היצירה הזאת בפעם הראשונה". אכן כששומעים משהו בפעם הראשונה נהנים מההפתעה של מה שלא ציפינו, וזה אולי דומה לאהבה ראשונה. אבל כששומעים אותו שוב, מתווסף סוג נוסף של הנאה, ההיזכרות, ההיקשרות, הנועם שבציפיה שמתממשת. גם אז, אגב, לא חייבות להסתיים ההפתעות, ודוקא אז אפשר "לחזק את הקשר". וכמו שהרקליטוס אמר (ורבי יצחק סדאי ז"ל אהב לצטט) – "אינך יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים".
אפקט החשיפה בלבד (Mere Exposure Effect) הוא ממצא של הפסיכולוג וחוקר הפסיכולוגיה החברתית האמריקאי רוברט זאג'ונס. לפי מחקריו חשיפה חוזרת ונשנית לגירוי (לא רק מוזיקלי) מובילה לחיבה גדולה יותר לאותו גירוי. זיכרון והנאה. הנה סרטון חביב שמצאתי ומתאר את התופעה בצורה יפה.