Posted on

על קריאת תווים

קריאת תווים 2

תלמידים רבים פונים אלי במהלך התקופה הראשונה ללימודים וכשזה מגיע לנושא תווים הם שואלים אותי שאלות שאני מוצא בהן הרבה מכנה משותף. למשל – “מתי אדע לקרוא תווים?” וגם שאלות מהסוג של – “כעבור מספר אימונים אני זוכרת את היצירה בעל פה וכבר לא צריכה להסתכל בתווים אז אני מרגישה שזה לא חוכמה כי אני לא באמת קוראת! אז זה בסדר…?”.

ובכן התשובה לא מסובכת. אז הנה מורה נבוכים קצר –

לצורך ההסבר שלי אני אוהב להשתמש בשלוש אנלוגיות – אנלוגיית שחקן התיאטרון, אנלוגיית תלמיד בית הספר היסודי, ואנלוגיית השירה.

מקומה של קריאת התווים בתהליך הלימודי ובביצוע

אז “האם זה בסדר פשוט לזכור בעל פה ולהתעלם מהתווים…?” – לפי אנלוגיית השחקן – המטרה הממשית היא לא קריאה מהדף. הטקסט הוא אמצעי לזכור מה ואיך לומר והדבר הממשי במובן האומנותי הוא הביצוע. אחרי הכל, כאשר השחקן על הבמה, איש בקהל אינו מתעניין ביכולות הקריאה שלו. הטקסט הוא רק האמצעי בעזרתו הוא זוכר את התוכן האומנותי. כך גם בביצוע מוסיקלי. התווים אינם המטרה ואין כל פסול בכך שלומדים בעל פה ונפרדים מדף התווים. ההיפך הוא הנכון. זה נכון שכדאי שקצב הפיענוח של התווים יהיה מהיר כדי לא להתעכב בגללם, אך התווים הם הטקסט בלבד. עדיף כמה שפחות להיות תלוי ב”דף ההוראות” ולהיות כמה שיותר מרוכז בביצוע, שהרי הוא העיקר ולשם כך התכנסנו.

השגת מיומנות הקריאה תיקח תמיד יותר זמן ממה שהייתם רוצים

“למה כל כך הרבה זמן עד שאני קולט?…”  – אנלוגיית התלמיד מדברת על מיומנות הקריאה עצמה. בבית הספר היסודי רכשנו את הידע הבסיסי שיאפשר לנו לבטא מילים מתוך טקסט כתוב. רובנו לא תמיד חושבים על זה, אך מיומנות הקריאה הספונטנית והשוטפת לא נרכשה בשעתיים, לא ביומיים, ואפילו לא בחודשיים. ברוב המקרים נדרשות בין שנתיים לשלוש עד שניתן לתרגם מה שראינו על הנייר ולהפוך את הטקסט למשהו שנוכל להשמיע באופן שוטף באמת. בל נשכח שאת לימוד הקריאה רובנו החל סביב גיל 6, גיל שבו כושר הלמידה גבוה. אז תוך כמה זמן יודעים לפענח את הכתוב בשפת התווים ולהשמיע אותו בצלילים באופן שוטף? קשה יהיה לקבוע מספרית בחודשים או בשנים, אך ללא ספק – זה לא יקרה מהר יותר ממהירות לימוד הקריאה שלנו בגיל צעיר.

למה זה קשה כל כך?

האם חייבים תווים כדי שנדע לנגן יפה? ממש לא חייבים. אפשר לנגן מנגינות נהדרות ואף להלחין בלי שיהיה מושג ירוק על חוקי התווים. רבים מצליחים להגיע לחיקויים מעולים משמיעה. כמה מגדולי האמנים הידועים לא ממש יודעים תווים לא כל שכן תיאוריה. אבל חשוב לזכור – חוקי התווים נועדו לשמר כמות גדולה של מידע מדוייק לגבי איך המלחין המקורי של היצירה הגדיר כל חלק בביצוע של היצירה. השפה הכתובה מאפשרת להבין “למה התכוון המשורר” ולא להיות תלוי בהבנת היצירה רק דרך ביצוע כזה או אחר ששמענו. כך גם נבין טוב יותר אילו דברים משלנו אנחנו רוצים לבטא דרך המוסיקה. כאן זה המקום לתת את אנלוגיית השירה: לרוב בני האדם לא דרושות יותר מאשר שתי אזניים (ואפשר גם אחת) כדי לחקות בשירה או בתיפוף על השולחן תופעות מוסיקליות שיכולות להיראות מאד מסובכות על הנייר למען האמת. הצורך בפיענוח מקצב מסובך ושיחזור שלו בנגינה גובה לפעמיים הרבה יותר “אנרגיה” מאשר פשוט לחקות אותו משמיעה, לתופף, או לשיר אותו. שפת המוסיקה טבועה בנו עוד משחר נעורינו, נרצה בכך או לא, ולכן קל לנו “לדבר אותה” גם אם לא למדנו (או לא נלמד אי פעם) איך לכתוב או לקרוא אותה.

בהמשך לאנלוגיית השירה – אולי זה המקום להזכיר ששפת התווים היא לא שפה אינטואיטיבית מבחינה גרפית. הקושי העיקרי טמון בייצוג הגרפי של חוקי משך התווים. בעוד שגובה הצליל מיוצג בצורה מוחשית על פי גובה העיגול במעלה חמשת קווי החמשה, משך התו מיוצג באופן פחות אינטואיטיבי ע”י סימנים מוסכמים שעברו מדור לדור. אין באמת קשר אינטואיטיבי לבין תו חלול למשך זמן ארוך, וגם אין קשר בין נקודת הסטקטו לתו קצרצר. ואם בכל זאת נקודה מזכירה לכם “קצרצר” או “קטנטן” אז מה לגבי זו המופיעה מימין לתו או הפסקה? הנקודה ההיא דוקא מאריכה את התו.

אז איך מזרזים את העסק בכל זאת?

כמובן שיש תפקיד מכריע לשאלה – כמה זמן תהיו מוכנים להקדיש למלאכת לימוד הקריאה, וכל המרבה – הרי זה משובח. המתכון המומלץ למי שרוצה להתקדם מהר הוא עבודה יומיומית על טקסט חדש, כך שתהליך ה”בעל פה” לא יפגע ב”שריר הפיענוח”. ראו בזה אימון כושר לכל דבר – כושר מוחי. מומלץ לעבוד עם תווים קלים במיוחד כדי לא להתעכב המון על אותה יצירה וכדי שאפשר יהיה להתמודד עם תווים חדשים בכל יום מחדש. עד כמה קלים צריכים להיות התווים האלה? המורה שלכם ישמח להמליץ על החומר המתאים. בהצלחה!